ממש במקביל להרשמה לפרויקט, הייתה עוד החלטה משמעותית שלקחתי.
לא לחסוך עוד כסף במקום אחר, לא לחתום קבע, ולא להירשם לתואר או לפסיכומטרי.
עשיתי מה שרוב בני גילי עושים מיד אחרי השחרור מהצבא – סגרתי טיסה, והיעד – מקסיקו.
המנטורים בפרויקט הבטיחו לי שניתן לעקוב אחרי לוח הזמנים בתכנית תוך כדי תנועה,
ולקחתי את ההבטחה שלהם ברצינות הרבה ביותר.
נסעתי שבוע אחרי השיעור הראשון בזום, לחודש וחצי, בלי שיש לי אפילו מקום לישון בלילה שאחרי הנחיתה,
כי הרי ספונטניות היא שם המשחק, ותעוזה היא חלק מסוד ההצלחה.
את פגישת הזום השנייה כבר עשיתי מרחוק, באי האקזוטי איסלה מוחרס.
בעוד החברים שנסעו איתי הלכו לים לשתות שייק מנגו על חוף לבן וציורי, אני נשארתי במלון, עם אוזניות בפול ווליום,
על כיסא לא נוח שהוצב לו במעבר שבין הלובי לבר בקומה הראשונה.
כשהאוזניות בכזה ווליום האוזניים עשויות להיפגע, כך שאת החלק הזה אני מציע שלא תנסו בבית.
אבל לי לא נותרה אפשרות אחרת באותו הזמן, כי בחדר לא היה ווייפיי, ובלובי, איפה שכן היה,
התנגנה מוזיקת רגאטון בווליום של מועדון לילה, דרך רמקולים עם באס שגורם לשייק המנגו שלך לרעוד.
בקיצור, נשארתי, והשתתפתי באותו זום, שאורכו כשעתיים.
לא היה הכי מעניין או קל להקשיב נוכח ההסחות מסביב, אבל נתתי באותו מפגש את כל מה שהיה לי,
מתוך אמונה שמשך זמן של שעתיים אני מסכים להקריב למען הצלחת ההתחלה החדשה שלי.
באותו טיול ביצעתי את כל המשימות שהוטלו עליי. כבר ציינתי בטור הקודם שכמו התעוזה,
גם המוטיבציה והשאפתנות הם ערכים ששמתי בראש סדר העדיפויות.
לפחות חמישה מפגשים באורך שעתיים התקיימו במסגרת הטיול, והמטלות נערמו.
זה לא עניין אותי כל-כך. כל עוד זה שעתיים ביום, זה בסדר.
כשהיו שיעורי בית, נכנסתי לפוקוס, ונתתי את מלוא תשומת הלב למשימות.
בשבועות הראשונים, למען האמת, לא הרגשתי התקדמות.
הקשבתי במפגשים, רשמתי הערות ושאלתי שאלות, אבל אולי כי אני אדם לא כל-כך סבלני,
הרגשתי שמשהו משמעותי יותר צריך לקרות כדי שאשתכנע שהשעות אותן אני מקריב למען משימות הפרויקט,
בזמן טיול חלומי במקסיקו, מוצדקות.
ואז, הגיעה לה נקודת מפנה, משהו משמעותי.
בערך בשבוע הרביעי לטיול, הגענו לבאקאלאר – העיירה בעלת לגונת שבעת הצבעים.
שכרנו בקתה לשני לילות ממש כמה מטרים ממי הלגונה, היה לנו שביל עשוי מעץ,
שמתחיל בחצר הבקתה ומוביל אל משטח עם ערסל שהוצב ממש מעל המים התכולים.
השלווה ששררה במקום הייתה פנומנלית. שקט מופתי מעורבב עם שחפים לבנים שמתעופפים להם,
מים צלולים, אננס על השולחן, ואני – תמיד באותו ערסל, בוהה לי באוויר וחושב מחשבות אופטימיות.
אבל אז, כמו רעם ביום בהיר, מה שבחיים לא יכול היה לקרות בחודש מאי באותה עיירה שמשית –
הגיעה מטלה חדשה מהמנטורית.
זה היה בבוקר השני בבאקאלאר, בעודי שוכב על אותו ערסל.
המטלה – להתחיל להתקשר למתווכים. עשר שיחות לפחות כל אחד, כשרק אלה שנענו נחשבות.
– ועכשיו אני שואל אתכם
למי לעזאזל יש כוח להתקשר עכשיו לעשרה מתווכים אמריקאים שלא מכירים אותו ולראיין אותם
במטרה ליצור קשר שכנראה לא יגיע לכדי עסקה אמיתית?
מתווכים שלא יחזרו אליך למרות שהבטיחו??
הם אפילו לא יודעים שחוסר הרצינות שלהם בא על חשבון ישיבה בלגונה במקסיקו, אז זה בכלל, מרגיז ומיותר.
בהחלט לא היה לי כוח לכל זה. בייחוד באשמת אותו ערסל באותה לגונה מופלאה.
אבל, לא יכולתי להרשות לעצמי שלא לנסות, כי הרי המנטורים הבטיחו לי כשנרשמתי שאפשר לבצע את המשימות תוך כדי תנועה.
אם הם הבטיחו, ובפועל אני לא אצליח, מטעמי הנאה רגעית וחוסר נכונות לפנות זמן בעקבות לגונות ושחפים כאלה ואחרים,
הרי שאני הבעיה האמיתית. אני בעצם זה שהופך את הבטחתם לשקר.
אז, ניסיתי והתחלתי לצלצל.
חלק מהמתווכים לא חזרו אליי, למרות שהבטיחו.
לחלקם לא הייתה סבלנות למתחיל שכמוני.
אבל בסוף, מצאתי אחד – כריסטופר.
בחלוף שתיים-שלוש שיחות נוספות שקיימנו, שגם להן פיניתי זמן במקום ללכת לים או לשהות בלגונה עם אננס,
כריסטופר החליט להציע לי עסקה – נכס זול מאד, שאינו במצב טוב.
רק אלוהים יודע למה באזורים מסוימים בארה"ב מחליטים אותם אמריקאים להתעלל ככה בבתים שלהם.
אבל אותו בית זול והרוס עד היסוד, עם השיפוץ הנכון, יהפוך לבעל תשואה אדירה.
עסקת אוף מרקט טהורה, זאת אומרת, לא חלק מהשוק, מתחת לשטח.
עסקה שרק אני קיבלתי ואף אחד לא יכול לחטוף, כי אף אחד לא יודע עליה.
למה כריסטופר שלח אותה דווקא אליי?
לא יודע, אבל לא היה לי שום צורך לשאול כי כשנותנים לך, תיקח.
אותן שעתיים בבאקאלאר אותן השקעתי בשיחות טלפון, במקום באכילת פירות טרופיים,
ובסופן הגעתי לכריסטופר, הן אלה שהביאו את הדיל הראשון שבסופו של דבר סגרתי.
לאחר אותן שתיים שלוש שיחות שביצענו כריסטופר ואני במהלך הטיול,
כמה שעות נוספות שהושקעו בבירור הפרטים הטכניים וכמה שיחות עם אנשי מקצוע מקומיים, החוזה נחתם.
המשקיעים הגיעו, בלי מאמץ גדול מדי, בעקבות עבודת ההכנה המעמיקה שנעשתה, והבית נקנה חודש לאחר מכן.
במבט לאחור על אותו חודש וחצי, כל החלומות הטיוליים שלי התגשמו למרות הכל.
טיילתי, הלכתי לים, אכלתי ורקדתי לצלילי הרגאטון שירעיד לכם את השייק.
כמעט ובדגש על כמעט, כל היום.
אבל, גם סגרתי עסקת נדל"ן ראשונה.
כי במקום להיות בחופשה 24/7, הייתי בחופשה בערך 22/7.
במשך חודש וחצי שאין כיפיים מהם, הרווחתי כסף, שכיסה את עלות הטיול ויותר, צברתי ניסיון תעסוקתי,
והשגתי משקיעים חדשים, כל זה בשעתיים של פוקוס בכל יום.
הבטחתם של המנטורים התקיימה.
ואם אתם זוכרים את מטרת החלומות שהיתה לי אחרי השחרור מהצבא,
שהיא גם לטייל וגם להרוויח באותו הזמן, אז המטרה הזו התחילה להתגשם.
בעיניי, אותו טיול במקסיקו הוא תשובה חד משמעית לשאלת 'האם חופש וכסף כן יכולים ללכת ביחד?'
שהצבתי בפניכם בטור הראשון, ומסתבר שהתשובה היא כן.
חופש וכסף ביחד הם לא בהכרח חלום, הם מציאות פוטנציאלית. כזו שאם משקיעים בשבילה,
בערך שעתיים ביום, בריכוז מקסימלי, אפשר לאמץ.
ואם בא לכם להזדהות איתי, וכבר נרשמתם לפרויקט – קנו כרטיס למקסיקו.
מוזמנים להתקשר לספר כשזה מצליח.
אני בטוח שעוד יש סקפטיות בליבכם, הצטרפו אליי להמשך הדרך גם בשבוע הבא,
מבטיח לכם שבסוף תבינו מה אתם מפסידים, או בעצם – מה אתם יכולים להרוויח.
אם רציתם לשמוע עוד על התוכנית, מה כל כך ייחודי באיך שהיא עובדת, האם היא תתאים לכם,
לשמוע חויות מבוגרים, להכיר את המנטורים למחזור הקרוב ולשאול את כל השאלות
אז כדאי לרוץ ולתפוס מקום מכאן >>>
