פגישה ראשונה עם מישהו תמיד מפחידה אותי.
להחזיק את השיחה זו לעתים משימה קשה מנשוא, ויש הרגשה שהצד השני בוחן כל תזוזה שלי.
ישנה חוסר ודאות גדולה לגבי מי האדם שיגיע.
גם אם ראיתי תמונה ושמעתי סיפורים, ברור לי שלהתאמה, אין כללים.
בניגוד לפגישה השנייה, בה אני מגיע מוכן יותר, כי אני יודע איך הייתה הראשונה, אם האדם השני אטרקטיבי
בעינייי, ואם הוא שידר אותות של חיבה לכיווני – בפגישה הראשונה, אני עוד לא יודע כלום.
גם אם אהיה הכי מקסים בעולם בעיניי, הפגישה יכולה להיגמר בכישלון צרוף.
אותה ההרגשה שיש לפני פגישה ראשונה, היא ההקבלה המושלמת לאיך שהרגשתי לפני השיעור הראשון בפרויקט.
מסופר ומגולח, מקולח ועירני ככל הניתן, התיישבתי עם אבא, שנרשם ביחד איתי, לשיחת הזום הראשונה.
בחור צעיר שאין לו מושג קלוש בנדל"ן, שלא אתגר את מוחו יותר מדי לאורך חייו,
שהכניס בחייו – כמו שאמרתי בטור הראשון – פחות כסף במצטבר מעלות ההרשמה לפרוייקט איקס.
מהבחור הזה ביקשו להציג את עצמו בפני הקבוצה, כמו שגם שאר הקבוצה עשתה. ו-וואו, איזה פחד.
לאחד יש עסק נדל"ני, השני משקיע במניות, לאלה כבר יש נכסים בארה"ב, וחלקם לאו דווקא מחזיקים
ברזומה מרשים, אבל לצד הרזומה שלי, הם ממש אנשי אשכולות. עוד סיבה לפחד… האם אני פחות חזק
מכולם פה? הרי בכל תחום בעולם הזה ישנה תחרות, ובכל כיתה יש תלמידים טובים יותר, כאלה שפחות,
ואת האחד שלא יודע כלום וצריך להצביע אחרי כל מה שהמורה אומר.
תחת תחושת הלחץ המוגזמת הזו, אחרי שנשפכה לנו כוס קפה על כל הפרקט בעליית הגג, ובחולצה צהובה שלגמרי
צמודה לי מדי בשרוולים אך כבר אין לי אפשרות להחליפה בשלב זה – הגיע תורנו לדבר.
אבא הציג את עצמו – יזם הייטק כ-30 שנים, האקזיט המהיר בהיסטוריה של המדינה, סטרט-אפ רווחי שרץ
15 שנים, אב לארבעה, איש משפחה מאושר.
וכולם הגיבו בהתאם – חייכו והסתכלו במבט שמסמן מטרה. אהבו מה ששמעו, ולכו תאשימו אותם.
אם לרשום מישהו במחברת לשותפות עתידית פוטנציאלית, זה הבחור, זה שגם הבן שלו נרשם איתו.
בעל הנסיון לנהל עסק עצמאי בעודו מנהל חיי משפחה בריאים, זה שיודע ליצור הכל, מכלום.
ושלא תבינו לא נכון, אין אדם שמפרגן לי, מעצים אותי, ולעולם לא יקטין אותי בכדי לגדול – כמו אבא שלי.
ולמרות זאת, באותו רגע הרגשתי מעט קטן. ואז, לגמרי בניגוד לרצוני, הגיע תורי.
"אני גל, השתחררתי לפני שבועיים. טיילתי המון עם המשפחה ועם האבא הגיבור והכל יכול שלי. החלום שלי
הוא לטייל ולעשות כסף בו זמנית. נסיון? אין כל-כך, אבל יש המון המון מוטיבציה, מוכנות לקחת סיכונים,
שאיפות מפה ועד השמש, ואבא אחד… ואני באתי ללמוד, לשתף פעולה, ולכבוש את השוק כמה שהוא יאפשר לי".
מיותר לציין שהפרצופים שבריבועי הזום נראו איך לאמר… קצת אחרת. לא מזלזלים, כן מחייכים, ואולי
מתרשמים, אבל רק בגלל הגיל. זה היה חיוך כזה שמתחתיו מסתתר המשפט – "וואו חמוד, לגילך אתה
מתנסח יפה, אולי כשתהיה גדול זה יועיל לך".
בגמגום וחיוכים מאולצים, עברתי את מכסת הזמן שנראה היה לי שהגיוני שאמשיך לדבר בה,
אנשים המשיכו להציג את עצמם ובחלוף כמה שעות נגמר לו הזום.
לא הבנתי את רוב הדברים שנאמרו, אבל זכרתי וחרטתי לי בראש את עיקרי הדברים שאמרתי בעצמי.
החלטתי שלא משנה מה, הפעם אני לא נכנע. אני שואל, קורא ומתערב, עד שאדע הכל. כי הרי כשאין ידע,
כל מה שנותר זה לנסות, להעיז ולהמשיך לשאוף גבוה.
ואם מנסים ולא מצליחים, הכל בסדר, לפחות ניסינו, ותהליך הלמידה כנראה שווה את זה ממילא. אבל אם לא
ניסינו חזק מספיק, אין להתפלא שנכשלנו. וגם לא למדנו ולא נשפר את נקודת הפתיחה שלנו בפעם הבאה.
בחלוף חצי שנה, במבט לאחור, אני מרגיש שאם יש כמה ערכים חשובים לפיהם הלכתי והם אלה שהובילו
אותי אל תחושת ההצלחה היחסית שאני חווה מול עצמי כרגע, אלה המוטיבציה, ההעזה, והשאפתנות.
אלה שקיבלתי על עצמי בשיעור ראשון, בפגישה הראשונה.
ידע לא יכול היה להיות לי באותה פגישה, הרי לא הכרתי את החומר, והגעתי בוסרי כמו אבוקדו שיושב
בסלסלה בבית ומחכה להתרכך. אבל מוטיבציה, את הרצון להעיז, ושאיפות, כן יכלו להיות לי.
לא ראיתי בעיניים, החלטתי להשתלט בשלב מוקדם על מה שכן אוכל לשלוט בו, והגעתי לכבוש את השוק, כמה שהוא ייתן לי:
1. ישבתי ללמוד בלילות, עשיתי את כל שיעורי הבית באופן קבוע, השתתפתי במפגשים ובשיח, תרגלתי
נוסחאות וכל פעם שקפצה התראה של בית חדש שעלה אל השוק בטלפון שלי, פיניתי את הראש שלי
ממחשבות טורדניות כאלה ואחרות והתפקסתי.
2. גם כשפחדתי הרמתי טלפונים – למשקיעים, לאנשי מקצוע, או למנטורית המדהימה שלי. כשלא
הבנתי משהו, שאלתי, גם אם הובכתי קצת מהמעמד. כשהייתה הזמדנות בפתח, תפסתי אותה
בשתי ידיים, נתתי ביס ולא שחררתי – גם אם זה נראה קצת מסוכן, גם אם זה יקר, גם אם אולי
אשקיע המון וזה לא יצליח, או אם אני עוד לא רואה את התמורה. פעלתי מתוך אמונה בעצמי ובאינסטינקטים שלי.
3. כששאלו אותי לאן אני מכוון, התשובה תמיד גרמה לכולם להרים גבה. כשחיפשתי אנשים לעבוד
וללמוד איתם ומהם, לא הלכתי לאלה שברמה שלי, אלה שילטפו את האגו ויתנו לי להרגיש גאון, אלא
לאלה שטובים ממני וימשכו אותי למעלה, וספגתי כל מה שאיפשרו לי לספוג.
וברשותכם, דוגמא קצרה שממחישה את כוונתי.
היה זה ערב נעים בחודש אוגוסט, יום ראשון של יזם נדל"ן צעיר,
זאת אומרת יום ראשון שהוא די זהה ליום שבת או שישי. חופש, חברים באים להתארח עוד חצי שעה.
יום למחרת, לפי לוח הזמנים, הייתה אמורה להיסגר סופית העסקה הראשונה שלי. זו שעבדתי עליה חודשים,
שבתחילתה לא היה מי שישקיע, שכבר קיבלנו עליה הארכת חוזה אחת של כמה ימים.
ואז, ממש ערב לפני ורגע לפני הגעת חבריי, התקשר המתווך –
"המוכר דיבר איתי עכשיו, הוא לא מוכן לשמוע על מצב בו הכסף מגיע אחרי היום האחרון של החוזה. הוא רוצה לבטל את העסקה במיידי".
חרדה עצומה מילאה אותי באותו הרגע.
איך לעזאזל מסבירים כזה דבר למשקיעים, איך פותרים את זה, ואיך אקום מחדש על הרגליים ואתחיל לייצר עסקאות נוספות?!
אז לקחתי נשימה עמוקה, הבנתי שהלחץ לא יעזור לי, והרמתי טלפון למתווך –
"תקשיב טוב מה אנחנו עושים עכשיו. אתה מתקשר למוכר ומסביר לו שאנחנו שולחים את הכסף במיידי. אתה
מסביר לו את הסיטואציה אליה נקלענו. אנחנו גרים בישראל והכסף לא יגיע לשם מחר. תגיד לו שאם הוא
חוזר בו עכשיו, גם כל העבודה שלו יורדת לטמיון. אני מתקשר עכשיו למשקיעים והכסף יישלח לשם כבר
היום, ואתה, תדאג ליומיים נוספים בחוזה".
נשארתי ער שעות נוספות באותו לילה, שלא לדבר על החברים שהגיעו ונאלצו לצפות בי מדבר בטלפון במשך
חצי שעה. הכסף נשלח באותו היום, המשכתי ללחוץ על המתווך שלי בהודעות ועודדתי אותו ללחוץ על הצד
השני לתת הארכת חוזה נוספת. באמצע הלילה, בערך ב2:00, קיבלתי תשובה חיובית. החוזה הוארך
ביומיים, הכסף הגיע בזמן, והעסקה נסגרה.
לולא החלטתי לשים את הנוחות בצד באותו ערב, לולא ההתגברות על החרדה והרמת הטלפון למתווך, ללא
המוכנות להישאר ער עד אמצע הלילה- העסקה לא הייתה נסגרת. ולכו תדעו, אולי גם אף אחת אחרת לא
הייתה נסגרת עד היום.
בסופו של יום, אני מרגיש שקיימתי את הבטחתי לעצמי. גם אם לא תמיד הייתי התלמיד הכי משכיל בכיתה,
והייתי זה שמרים את היד בכל שאלה – המוטיבציה, ההעזה, והשאיפות הגדולות מדי, תמיד היו שם.
כיזם, אני מאמין שהפוש הזה, הדחיפה התמידית קדימה, ההעזה להעיז, השאיפות הללו, היו החשובות ביותר בשבילי.
כי כשאתה יזם, בנדל"ן או תחום אחר, רק אתה יכול לדחוף קדימה, ואף אחד לא מודיע לך מתי תקפוץ גבוה יותר.
אבל אל תדאגו, מפגישה לפגישה זה נהיה יותר קל. הקפיצה עוד תגיע. ובעולם בו לא מפסיקים לנסות, להעיז,
ולהציב מטרות – עולם חסר תקרות, ניתן לקפוץ גבוה יותר.
אני בטוח שעוד יש סקפטיות בליבכם, זה לגמרי טבעי, הצטרפו אליי להמשך הדרך שלי גם בשבוע הבא, מבטיח לכם שבסוף תבינו מה אתם מפסידים, או בעצם – מה אתם יכולים להרוויח.
אם רציתם לשמוע עוד על התוכנית שלנו, מה כל כך ייחודי באיך שהיא עובדת, האם היא תתאים לכם, לשמוע חויות מבוגרים, להכיר את המנטורים למחזור הקרוב ולשאול את כל השאלות
