מאז ומתמיד אנחנו משפחה שאוהבת להגזים. אנשים טוטאליים, בהובלת אמא.
כשאנחנו עושים דיאטה כי עלינו שני קילו, אנחנו לא אוכלים פחמימות.
כשרצינו לנסוע לטייל, לא התחשק לנו טיול קצר באירופה. זה היה או שנה במזרח הרחוק, או כלום.
כשאמא רוצה גלידה, אלה אף פעם לא יהיו כמה ביסים וזהו, אלא כל הקופסא.
כשלמישהו יש יום הולדת, עוגה ובלון לא מספיקים,
זו חייבת להיות חגיגה גדולה אליה מתארגנים שבועות מראש.
ואני באופן ספציפי, לחלוטין נושא את אותו תסמין התנהגותי.
לפני כמה שנים קמתי בוקר אחד והחלטתי שאני לא בכושר ומרגיש נפוח ומוזנח.
היה לי ברור שייקח לי חודשים לבנות את כל העניין מחדש,
כי הרי זה תהליך, ולא קורה ביום אחד.
אבל אני? אני אוהב מאוד להגזים. אז יצאתי ורצתי 16 ק"מ.
התוצאה? חוסר יכולת ללכת במשך שלושה ימים,
וכמובן אף לא ריצה אחת נוספת בחודשים העוקבים.
הטוטאליות לפעמים עבדה לי, ולפעמים נכשלה כישלון טוטאלי בעצמה.
והמסגרות היזמיות השונות, כך נדמה לי, דומות מאד ביחס הצלחה/כישלון שלהן.
כיאה לאופי שלי, שתואר כאן למעלה, הכניסה לעולם הנדל"ן עבורי הייתה הפתרון המושלם.
מסגרת שבה מותר לחשוב על יעדים לא אקטואליים שבתקווה ממתינים שנים קדימה,
קשה יותר להגזים ולהיכשל, ואין גיל כניסה אל המים העמוקים.
אם רוצים לשחות עם הכרישים כבר בהתחלה, לא בטוח שזה יצליח, אבל אפשר לנסות.
אחרי הטיול במקסיקו, עמדתי כאמור לסגור את עסקת הנדל"ן הראשונה שלי באופן רשמי.
אבל לשם כך היה עליי לשכנע מתווך, קבלן, משקיעים, ובעיקר את עצמי –
ששלושה חודשים בעולם הנדל"ן מספיקים כדי לייצר צוות מנצח ועסקה מוצלחת.
באותה תקופה היו לי שני מתווכים, ועסקה אחת תחת חוזה עם כל אחד מהם.
אחת מצויינת, מתחת לשוק, זו עם כריסטופר עליו סיפרתי בטור הקודם,
והשנייה פחות טובה, עם מייקל, מתווך נוסף שאהבתי.
נקרא להן לשם הקלה על הקורא עסקת 'כריסטופר' ו'מייקל'.
לאחר חתימת החוזה החל לו מסע השכנועים.
פניתי לקבלנים רבים בבקשה לקבל הצעות עבודה,
למשקיעים רבים במטרה לאסוף את הכסף,
ולעצמי פעמים רבות בשביל להיות בטוח שאני יודע שאני קופץ מעל הפופיק,
אבל בסדר עם זה ומאמין בעצמי.
בגלל שאני אדם מגזים, הצלחתי לנפח את הביטחון העצמי שלי בפני עצמי,
כך שאת עצמי שכנעתי יחסית בקלות.
תמיד היה לי יותר קל לשכנע את עצמי ברעיונות שלי מאשר את האחרים.
לאחרים תמיד היה מה להגיד ולשאול, ובעיניי, לפחות בהתחלה, הרעיונות שלי קרצו לי מאוד.
אחרי שנחתתי בארץ, התחלתי להרים טלפונים לקבלנים.
בשוק של היום קשה למצוא קבלן איכותי, שמתקשר באמצעים טכנולוגיים באופן שוטף,
מוכן לעבוד עם יזם במרחק של אלפי קילומטרים ויהיה פנוי וזול מספיק לצרכים שלך.
התקשרתי והתקשרתי, עד שמצאתי לי קבלן שחיבבתי.
הוא נתן הצעת עבודה גם על 'כריסטופר' וגם על 'מייקל',
והבטיח שיהיה שם לבצע את העבודה כשהבית יירכש סופית.
התרגשתי.
הוא היה הראשון שהסכים לעבוד איתי,
ונתן מחיר שגרם לי להרגיש שהעסקאות באמת רווחיות.
אחרי שהפינה הזו נסגרה, הגיע הזמן למצוא את הגורם החשוב ביותר
לסגירת עסקה איכותית הנמצאת תחת חוזה – מימון.
פרסמתי את פרטי העסקה, בצורה בוסרית מאד יש לומר, בקבוצה של הפרויקט.
פנו אליי כמה אנשים בבקשה לפרטים.
לאחר מסע נתונים ושכנועים בטלפון, קיבלתי אישור ורבלי להשקעה באחת העסקאות שלי.
באותה תקופה הייתי מושקע באופן מוחלט באותן שתי עסקאות,
התאהבתי בהן וברעיון שמאחורי סגירתן, וכצפוי, הגזמתי.
הגזמתי בניסיונות הרבים שלי לגייס אנשים,
הגזמתי בכמות הקבלנים שביקשתי מהם לשלוח הצעות לשיפוץ,
הגזמתי בכמות האהבה שלי לעסקאות האלה שגרמה לי לעשות הכל כדי לסגור אותן.
נדמה היה לי שרק אותה טוטאליות מוחלטת, גם בהקשר הנדל"ני,
זו שלפעמים מביאה לתוצאה חיובית ולפעמים לכישלון,
תהיה זו שתוביל אדם כמוני להצלחה.
אדם בעל סבלנות רבה אני לא ובמסגרת השאיפות, המוטיבציה והתעוזה
שאפיינו את הניסיונות שלי לסגור עסקאות,
נראה היה לי שההתמסרות המוחלטת ל'כריסטופר' ול'מייקל' תועיל לי.
וכאמור, לפעמים זה מצליח ולפעמים זה לא.
המשקיעים מיהרו להצטרף לאותה עסקת 'כריסטופר',
שנראתה נדירה באיכות שלה בהתחשב בשוק הצפוף,
אך לעומת זאת, אף אחד חוץ ממני לא ממש אהב את 'מייקל'.
ניסיתי להסביר את האיכויות של 'מייקל',
את העתיד שעשוי להביא איתו לעסקה כזו טוויסט מעניין,
את הצפיפות בשוק שמייצרת צורך שלא לוותר על עסקאות.
אבל אף אחד לא אהב את 'מייקל'.
החוזה התקרב לסיומו, אותה התמסרות עמדה להפוך להתמסרות שווא,
ואני כבר ראיתי את אותה שיחה בה אני מבשר לאותו מייקל,
המתווך הפעם, שאחרי כל המאמצים שלו – אין עסקה,
ולא ציפיתי לה בקוצר, או באורך רוח.
עסקת 'כריסטופר' נסגרה. משקיעים וקבלן מסודרים במקומם,
יש תכנית, הצלחה גדולה. ההתמסרות, ה"הגזמה", השתלמו.
'מייקל' לעומת זאת, זחלה לה, גססה, וכמה ימים לפני סוף החוזה הבנתי
שלא נותרה לי ברירה אלא לבטל הכל מפאת חוסר בזמן חוזה.
למראית עין, כישלון חרוץ, התמסרות שווא,
הגזמה שאינה תואמת את המציאות, בדיוק כמו אותה ריצת 16 ק"מ.
התקשרתי למייקל לבשר לו את החדשות הרעות. הוא לא שמח, אך גם לא כעס.
השיחה לא הייתה נעימה, אך מהן כמה דקות של אי נעימות עכשיו
לעומת הרבה שעות של התעסקות עם הפרת חוזה אחר כך.
המשקיע האחד שהתעניין בעסקת 'מייקל',
וממש לא רץ להשקיע בה כמו שרצו המשקיעים של 'כריסטופר', התבשר גם כן שאין עסקה.
כמה ימים עברו מאותו ביטול, והרגשתי שחוסר הסבלנות שלי לא תואם
את הסבלנות העצומה שכולם סיפרו לי שצריכה להיות לי בתחום הזה.
עסקת 'כריסטופר' התקדמה בינתיים, אבל לא יכולתי שלא לרצות עוד,
לרצות להגזים ולהיות טוטאלי, לא רק בעסקה כזו או אחרת, אלא גם בכל העניין.
ופתאום, כמו קסם, עסקה. 'ג'ייסון' נקרא לה.
עסקת 'ג'ייסון' הייתה נהדרת על הנייר, החוזה נחתם, והתחלתי לחפש משקיעים.
אחד המשקיעים מעסקת 'כריסטופר' קפץ גם על העסקה החדשה
ומאד מהר נשאר לי חצי מסכום העסקה לגייס כדי לסגור גם אותה.
זו הייתה עסקה דומה ל'מייקל', אבל קצת יותר זולה,
קצת יותר קלה לשיפוץ, בשכונה קצת טובה יותר,
וכל ה-'קצת יותר' הללו הפכו אותה בפועל לשונה בתכלית מהעסקה שלא סגרתי בסוף.
ואיך אומרים? הכל לטובה.
למה הפעם? כי החלטתי לפנות לאותו מתעניין בעסקת 'מייקל' שבסוף לא השקיע.
הצגתי לו את העסקה עם כל ה'קצת יותר' הכלולים בה.
לא הייתי צריך מעבר לחמש דקות כדי לקבל את האישור.
הסכום נאסף במלואו והעסקה נסגרה מהר יותר מעסקת 'כריסטופר'.
בסופו של דבר נדמה שאותה התמסרות שווא
בעסקה שלא יצאה אל הפועל לא הייתה לשווא בכלל.
ההתאהבות באותה עסקה, שהיא לווא דווקא דבר חיובי,
עזרה לי להרחיב במעט את מעגל התומכים שלי,
ואפשר לומר שהעסקה שנכשלה היא זו שגרמה לבאה להצליח.
חודש אחרי החזרה ממקסיקו וארבעה מתחילת הפרויקט
כבר היו לי שתי עסקאות ושתיהן במימון מלא של משקיעים.
בדיוק מה שרציתי כשהחלטתי להידבק למוטיבציה, להעיז ולהישאר שאפתן.
בדיוק מה שקיוויתי שהחלטתי שהגזמה וטוטאליות מוחלטות יביאו הצלחה בסופו של דבר.
מבחינתי לפחות, הנקודה היא שלעתים היה לי נדמה שהטוטאליות מביאה גם כישלונות.
אבל בדיעבד, כשאני טוטאלי לאורך זמן ובכל התחומים,
גם אחרי כישלונות אני מוצא את עצמי במקום טוב יותר בסופו של דבר.
הדיאטות המוגזמות משאירות אותי מרוצה מהמראה שלי
למרות האהבה חסרת הגבולות שלי לאוכל,
הטיול הארוך במזרח הפך לחוויה הגדולה ביותר בחיי,
ריצת 16 הקילומטרים הזכירה לי שאני כן יכול לצאת ולעשות כשאני רוצה,
והיום אני מתאמן כל הזמן.
נדבקתי להתאהבויות שלי, המשכתי לדחוף ולדחוף,
באופן ממוקד והרבה יותר ממה שנראה היה שהגיוני באותם רגעים.
ובסוף, אני נופל הרבה בדרך, אבל מחליט לקום בכל פעם וממשיך לגבוה
(לצערי אני בחור נמוך בפועל, הלוואי שגם עם גובה פיזי זה היה אותו הדבר).
אז, תוך כתיבת הטור הזה, אני מחליט כאן ועכשיו פעם נוספת,
להמשיך להגזים. יהיה מה שיהיה, אבל בסוף יהיה יותר טוב.
אני בטוח שעוד יש סקפטיות בליבכם, זה לגמרי טבעי, הצטרפו אליי להמשך הדרך שלי גם בשבוע הבא, מבטיח לכם שבסוף תבינו מה אתם מפסידים, או בעצם – מה אתם יכולים להרוויח.
אם רציתם לשמוע עוד על התוכנית, מה כל כך ייחודי באיך שהיא עובדת, האם היא תתאים לכם,
לשמוע חויות מבוגרים, להכיר את המנטורים למחזור הקרוב ולשאול את כל השאלות
אז כדאי לרוץ ולתפוס מקום מכאן >>>
