באפריל 2021, לאחר ההרשמה לפרוייקט איקס ועוד לפני שטסתי למקסיקו אפילו, החלטתי שעל מנת לשפר את סיכויי ההצלחה שלי בעולם הנדל"ן ולהאיץ את תהליך הלמידה, אני רוצה לנסות "לתקוף" את התחום מכיוון נוסף.
כוונתי ב"התקפה" היא ללמוד נדל"ן בעוד מסגרת. לעשות עוד קורס, ללמוד עוד תת-תחום בתוך הנדל"ן רווי השיטות והסוגים, או למצוא עבודה. האופציה השלישית קרצה לי יותר מכולן, כי הבנתי שקורס נוסף שווה להוצאה נוספת ולמידה עצמאית היא תהליך ארוך וחסר בתמיכה חיצונית שאיני מוכן אליו עדיין. עבודה בתחום לעומת זאת שווה להכנסה פלוס למידה, בית ספר שעליו מרוויחים כסף.
אבל הייתה לי בעיה קטנה בנושא. לא היה לי שום ניסיון, תואר אקדמאי או אפילו ידע בתחום. כתוצאה מכך לא הייתה ולו מילה אחת רלוונטית שיכולתי לשים על דף שלו אקרא 'רזומה' או 'קורות חיים', ולראיונות שהשגתי באותה תקופה הגעתי בלי שום יכולת לשכנע את המעסיק שאוכל לבצע את העבודה הנדרשת.
אני איש של מילים, כך שבכמה מקרים בחיי צלחתי מבחנים כאלה ואחרים באמצעות חרטוטי מילים גבוהות ודימויים כאלה ואחרים, אבל הפעם ידעתי שיש רובד נוסף, רובד מקצועי, שחסר לי באופן חד משמעי ולא ניתן לוהתווכח על כך.
אבל למרות זאת, מוטיבציה הייתה לי וגם תעוזה ושאפתנות, עליהן דיברתי רבות בהקשר של כניסתי לתחום הנדל"ן. אז שינסתי מותניים, ניקיתי את הראש מרגשי הנחיתות והתחלתי לחפש כיוון. לא שינה לי מה ילמדו אותי בעבודה או כמה ישלמו, רק רציתי ללמוד עוד. האמנתי שידע אחד ישליך על ידע אחר ושניהם ידחפו אחד את השני למעלה. פרויקט איקס אל מול עבודה שאותה אמצא.
בהתחלה לא הייתה לי רשת קשרים משלי. את הקשר הראשון ולמען האמת גם את השני, החמישי והשביעי, מצאתי דרך סבא שלי, מנכ"ל ידוע ואהוד בחברה גדולה בעבר, ודרך אנשים מהמושב וחברים. התחלתי להרים טלפונים ולבקש להיפגש, נסעתי לי לפגישות שונות בשעות משתנות ומשרדים מגוונים, ובפגישות עצמן הדגשתי כמה רעב יש לי וכמה אני חושב שאני יכול להצליח. אבל זה אף פעם לא הספיק כדי לקבל הצעה. בהחלט חיבבו אותי לרוב, אבל הפנו לאנשים אחרים ולא לקחו אחריות על ילד בן 21 ללא ידע או ניסיון.
אני מצדי, המשכתי בחיפושים. הקשרים מדרגה ראשונה הפכו לכאלה מדרגה שנייה ושלישית, ורשת הקשרים שלי התרחבה בעודי ממשיך לא למצוא עבודה. בסוף, אחרי שבועות של חיפושים, הופניתי לבעלים של חברת השקעות נדל"ן ישראלית. נאמר לי שמדובר באדם בעל ראש פתוח, שאוהב לחנוך יזמים צעירים ומחפש אנשים רעבים לטווח הארוך. על פניו, נשמע מתאים, לא?
בעת שכיבה על מגבת בחוף הים בתל אביב ובתקופה בה עוד לא ידעתי מקצועיות מה היא, הרמתי טלפון לאותו אדם בשעות הצהריים. ענה לי אדם ענייני יותר מהקודמים שנתקלתי בהם. סיפרתי לו קצת על עצמי, על הרעב ועל כמה אני חושב שאני יכול להצליח. הוא לא התרשם מי יודע כמה אבל גם לא דיבר אליי בטון של הקודמים איתם דיברתי. טון ששם על השולחן בשלב מוקדם את העובדה ש"אצלי לא תהיה לך עבודה כרגע, תחזור כשתגדל".
דיברנו כעשר דקות קצרות ונתבקשתי לשלוח מייל למזכירת המשרד בבקשה להגיע לראיון עבודה. כך עשיתי בעודי משתזף ללא קרם הגנה ב30 מעלות. איך לא הבנתי למה לא מקבלים אותי לשום מקום, אני לא יודע. לא הייתה לי שום מודעות לעובדה שלענות לשיחות עבודה ולשלוח אימיילים חשובים בזמן שאתה שוכב על החוף זה לא מומלץ, לפחות לא בשלבים מוקדמים של הקריירה, ועוד בלי קרם הגנה ב30 מעלות. לא אחראי.
בכל מקרה, הריאיון נקבע מול אותה מזכירה לשבוע שאחרי.
ביום שלישי, יום הריאיון, יום שמשי בתחילת האביב, השדות פורחים והעצים מתחילים להניב פירות, נתקעתי בפקק בכביש 4 בדרך למשרדי החברה בתל אביב. למזלי לקחתי מרווח זמן של כשעה, סוף סוף מעשה אחראי, כך שהיה לי זמן לכל הפקקים שירצה עם ישראל לזמן לי.
אבל לי, כאדם שאינו עקבי בעשיית מעשים באחריות מלאה כאמור, נהיה משעמם לעמוד בפקק. ומה לא עושים כשמשעמם בפקקים? מוציאים את הטלפון ומתחילים לסמס. ואם זה נשמע לכם חמור, אז איך אתם מרגישים עם אדם שמסמס בפקק וכשנגמר לו למי לסמס, הוא לא סוגר את הטלפון וחוזר להתרכז בנסיעה, אלא מחליט לגלוש באתרי ספורט ולהתעדכן בתוצאות משחקי כדורסל? לא אחראי וטיפשי למדי.
כזה הייתי באותה תקופה ובאותה נסיעה, קל דעת, וכשאני קל דעת אני בדר"כ גם טועה בקלות רבה יותר.
וכך היה.
בעודי קורא על עוד הפסד של מכבי תל אביב בכדורסל, מה שכבר היה עניין שבשגרה, פתאום היה בום.
ולא, זה לא היה – בום! פרויקט איקס הפעם.
זה היה הבום של הטנדר שנסע לפניי, שההתנגשות בו במהירות של פקק בכביש 4, להערכתי 15 קמ"ש, הצליחה לרסק את כל חלקו הקדמי של הסוזוקי סוויפט 2007 הלא מתוחזקת שלי. בעודי מבוהל מההתנגשות הצלחתי לקבל זווית ראייה אל אותו טנדר בו נתקעתי, וראו הפלא ופלא, זה טנדר של משמר הגבול!
אז עד פה, נשמע כיף, נכון?
45 דקות לתחילת הריאיון הכי טוב שהשגתי עד אז בחיי, בפקק בכביש 4 עם טמבון מרוסק ברכב מעלה עשן, ועם שוטר מג"ב שכנראה עומד לצאת בצעקות וידיים מורמות מרכבו ואולי לעצור אותי. כי הרי מאיפה יכולתי לדעת אם לשוטר מג"ב שנתקע בו ילד בן 21 יש את הסמכות לעצור מישהו?
לא הרגשתי לחוץ באותו רגע, רק מטומטם. רק דברים רעים קרו עד אותה נקודה ולא היה אור בקצה המנהרה. חשבתי שכנראה אפסיד את הפגישה, אצא לא רציני מול המעסיק ואפספס את ההזדמנות.
אבל בחיים יש הפתעות, ומסתבר שפתיחות מחשבתית וספונטניות יכולות להועיל לפעמים.
פילסנו הטנדר ואני את הדרך עם שתי המכוניות שלנו אל אי התנועה הקרוב ביותר. מהניידת יצא אדם במדי משמר הגבול, אך להפתעתי הוא לא צעק וידיו לא היו מורמות. הוא ניגש אל חלון הרכב שלי ואמר:
"הכל בסדר, קודם כל תדע שלא נגרם נזק לרכב שלי ואני לא מתכוון להתלונן או לתבוע, אני מקווה שאתה בסדר. צא מהרכב ובוא נחשוב מה לעשות". תגובה מפתיע מאד. לא כעס אלא רק רצון לעבור הלאה ולעזור בדרך.
האיש החביב הסביר לי את משמעות התאונה עבורי ואת דרכי הפתרון, ולבסוף שאל לאן אני נוסע.
"האמת שיש לי ראיון חשוב, ממש כמה קילומטרים מפה, בעוד חצי שעה, אבל נראה שאפסיד אותו", עניתי.
ואז, אם לא הספיקו לכם ההפתעות עד כה, אמר האיש את המשפט המפתיע ביותר שהוא יכול היה להגיד:
"לא, אתה לא תפסיד אותו. כנס לטנדר ואקח אותך לשם".
אז, ביום רגיל לא הייתי נכנס לטנדר עם איש זר ונוסע איתו על האופק, אבל כשיש ראיון חשוב על הפרק שעשוי להשפיע רבות על העתיד שלי, והטנדר זו האופציה היחידה, החלטתי ללכת על זה. כמו שאמרתי, הפתיחות המחשבתית של שני הצדדים בתאונה גרמה להצעת הטרמפ לצוף, וההחלטה שלי לזרום ולהיות ספונטני גרמה לאותו טרמפ לצאת אל הפועל.
את הסוזוקי השארתי על האי תנועה, צלצלתי לגרר והודעתי למשטרה מה קרה, כדי שלא אקבל גם דו"ח עצום בנוסף לכל. קפצתי אל הטנדר ונסענו אל עבר האופק, במקרה הזה בניין משרדים בהמשך הכביש, כמה קילומטרים דרומה. כדי לא להזיע ברכב יצאתי אל הנסיעה עם בגדים קצרים ואת המכופתרת המגוהצת והג'ינס הארוך לקחתי איתי בשקית. למזלי זכרתי לקחת את השקית איתי לטנדר ולא שכחתי אותה בסוזוקי, אבל להחליף בגדים בשירותי בניין המשרדים כבר לא היה לי זמן.
ביום רגיל גם לא הייתי מחליף בגדים ונשאר רק בבוקסר בטנדר של איש זר, אבל כשיש ראיון חשוב על הפרק שעשוי להשפיע רבות על העתיד שלי, והטנדר זו האופציה היחידה, החלטתי להחליף למרות זאת.
וכך יצא שבטווח של רבע שעה, הרסתי את הרכב שלי, בנס לא הרסתי את זה של שוטר משמר הגבול, הגעתי לראיון בטנדר צבאי והחלפתי מכנסיים מול איש זר שאמור היה לכעוס עליי אבל כנראה מאד אוהב טרמפיסטים ואנשים לא אחראיים.
ירדתי מהרכב מתחת לבניין המשרדים והודיתי אין ספור פעמים לאותו מלאך שנפל עליי משמיים/נסע לפניי בזמן הנכון ובמקום הנכון. הגעתי לפגישה עשר דקות לפני ושתיתי כוס סודה בעודי מחכה בחדר ההמתנה, מוכה טראומה, למעסיק שיזמין אותי להיכנס.
כשנכנסתי לראיון, התיישבתי בחיוך מאומץ על הכיסא מול אותו מעסיק, ונשאלתי:
"איך הייתה הדרך לפה, מצאת אותנו בקלות?"
ובספונטניות ופתיחות מחשבתית, עניתי "כן, היה נהדר".
וכיום, נחשו באיזו עבודה אני עובד.
אם רציתם לשמוע עוד על התוכנית, מה כל כך ייחודי באיך שהיא עובדת, האם היא תתאים לכם,
לשמוע חויות מבוגרים, להכיר את המנטורים למחזור הקרוב ולשאול את כל השאלות
אז כדאי לרוץ ולתפוס מקום מכאן >>>
