אופוריה. כשסגרתי את שתי העסקאות הראשונות שלי במרווח של כמה שבועות,
זה מה שהרגשתי.
עמלת 'מציאת העסקה', כמה אלפי דולרים עבור כל אחת,
ניפחה את חשבון העובר ושב שלי וגרמה לו לעלות במשקל כמו שקורה לי כששמים לידי מקרר מלא בבן אנד ג'ריז.
ההודעה ששלחנו בקבוצה של מחזור התלמידים שלנו בפרויקט איקס הרגישה לי כמו שהרגיש להסתובב בבסיס
רגע לפני השחרור – הרגשה של הקלה, ידיעה שאת החלק הקשה ביותר כבר עברתי והעתיד צופן בו הבטחות גדולות.
כעלם צעיר, בן 22, לקח לי זמן להבין שכמה עשרות אלפי שקלים לא יספיקו לי לכמה שנים טובות.
לקח לי זמן לעכל שהעסקאות האלה שקיבלו את הכותרת 'עסקאות סגורות', רחוקות שנות אור מלהיגמר.
כמה ימים אחרי סגירתן של העסקאות 'כריסטופר' ו'ג'ייסון', בעודי נח על זרי הדפנה ומתכנן את הטיול הבא,
שעלותו גבוהה מכמות הכסף שזה עתה נכנסה, קיבלתי הודעה מהקבלן –
'שלחתי לך את חוזה העבודה, אנא עיין בו ותחתום כדי שנוכל להתחיל בשיפוץ'.
מה?! עוד עבודה?
למה? לא עשיתי את שלי כבר???
אז מסתבר שלא.
אמנם כבר ידעתי שתהיה עבודה נוספת לאחר סגירת העסקה,
אבל לחשוב שהאחריות הגדולה באמת תגיע אחרי שכבר קיבלתי כסף? את זה לא באמת עיכלתי עד הסוף.
הסתבר לי שכעת, בתור היזם, עליי לנהל את המשקיעים ואנשי המקצוע. בשלב ההוא כבר לא הייתה ברירה.
חתמתי על חוזה מול המשקיעים בו כתוב במפורש שעליי לעשות כל מאמץ בכדי למקסם את רווחי העסקה.
הסעיף הזה התנגן לי בראש כמו תקליט שבור ולא איפשר לי להמשיך לנוח זמן רב לפני שהחלטתי לצאת בחזרה לפעולה.
אחד הדברים המפחידים בכניסה לעולם הנדל"ן הוא לעשות פאדיחה בגלל חוסר תשומת לב או אכפתיות לפרטים.
אצלי הפחדים החלו לאחר סגירת העסקאות הראשונות,
כשהבנתי שכעת כל ההבטחות שלי למשתתפים השונים בעסקה צריכות להתחיל להתקיים.
כשקיבלתי את אותו חוזה העבודה מהקבלן, חוזה בעל 30 עמודים, י
כול היה להיות קל יותר לא לקרוא אותו לעומק ולעבור סעיף סעיף,
ופשוט לחתום מתוך אמונה בלתי מבוססת שהקבלן יעשה את שלו.
לסמוך על אנשים זו טקטיקה טובה בעיניי, אבל כשהם במרחק אלפי קילומטרים ורוצים למכור לך שירות,
צריך לחשוב פעמיים לפני שסוגרים איתם משהו.
בדר"כ בחיי אני בחור שלא עושה הרבה פאדיחות כאלה, אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות.
רוב הזמן פשוט נהגתי להימנע מכניסה לפינות מהן יהיה לי קשה לצאת,
מלקיחת אחריות על אחרים ומהתעסקות עם סכומי כסף גדולים.
אבל הפעם כבר לא הייתה לי ברירה.
מאותו חוזה קבלן אי אפשר היה להתעלם. החלטתי שאני חייב יותר סדר וארגון.
הטלפון שלי (אפילו לא השתמשתי בלפטופ בשביל כל הסיפור הזה באותה תקופה),
התפוצץ במסמכים, מיילים וצילומי מסך שאמורים להוכיח ביום גשום וקודר שלא עשית פאדיחה של חוסר תשומת לב.
לקחתי לפטופ ישן שהיה לנו בבית, התיישבתי בבית קפה והתחלתי לפתוח תיקיות בגוגל דרייב ולסדר.
תהליך סידור החומרים היה ממש מלאכת מחשבת. דומה לסידור חדר עם אמא –
לא רק מקפלים את הבגדים כשאמא באה לעזור לסדר.
מוציאים הכל מהמגירות, מסננים בגדים לפי נושאים, מגהצים חולצות מכופתרות,
שואבים את הרצפה ושוטפים לאחר מכן. אותו הדבר אני עשיתי.
כל עסקה בנפרד, כל נושא בתיקייה אחרת, אות גדולה בתחילת כל כותרת כדי שזה יראה מקצועי
וטבלאות אקסל עם נוסחאות ברמת כיתה ד' במתמטיקה.
הייתי מרוצה מאד מהתוצאה בסיום, כמו אחרי שמסיימים לסדר עם אמא את החדר.
הכל היה נקי ומצוחצח.
התלהבתי מכל מספר שהצלחתי ללקט ומכל מסמך וצילום מסך שהצלחתי לקטלג.
התהליך לקח כשלוש שעות, ובסיומו הרגשתי הקלה גדולה.
בשבוע שאחרי – חברת הטייטל, הקבלן, המתווך, עורך הדין ורואה החשבון
החלו כולם לדרוש ממני חתימות ומסמכים בדברים שלא ידעתי לקרוא. אבל לא התעלמתי יותר.
היו לי תיקיות מסודרות להכניס אליהן כל דבר שהגיע והשתמשתי בהן.
אותה תחושת הקלה שחשתי לאחר יום הכיף עם גוגל דרייב
הזכירה לי שעליי להמשיך להעמיק כדי ללמוד ולהישאר מסודר.
זה היה השלב שבו המוטיבציה צפה בי יותר מתמיד.
קראתי חוזים ללא הפסקה, שאלתי שאלות גם אם הן נראו לי מטופשות,
והתקדמתי צעד צעד, עקב בצד אגודל, כדי לעשות את התהליך נכון.
אותן תיקיות בגוגל דרייב עדיין מתעדכנות ומשתנות עד היום.
לאחר העמקה של חודשים רבים, העסקאות מובנות לי לחלוטין,
אני יודע לנהל אותן ואת המתרחש בהן, את המשקיעים ואת סכומי הכסף.
לראשונה בחיי נכנסתי לפינה שקשה לצאת ממנה אבל לא ברחתי,
אלא התמקמתי ומצאתי נוחות ושלווה.
לאחרונה יצא לי להשוות בין אחת התכניות העסקיות שהכנתי אז לבין אחת שהכנתי היום:
לפני חצי שנה הכנתי תכנית בת 10 שורות לקראת רכישת עסקת 'כריסטופר'.
לפני שבועיים הכנתי מצגת בת 15 עמודים עבור נכס חדש.
אז מה השתנה?
מה שלא ידעתי כשנסגרו שתי העסקאות הראשונות הוא שתהליך הבנייה והעיצוב של העסק לא נגמר בסגירה.
מסתבר שהוא גם לא נגמר אף פעם. לא כשסוגרים עסקה, לא כשמנהלים אותה ולא כשמוכרים אותה.
היא תמיד תישאר חלק מהשורשים של היזם, וכדי לאפשר לו לצמוח היא תהיה חייבת להילקח בחשבון ברזומה שלו,
גם אם הוא כבר לא מחזיק בה. אם לא ממשיכים לדאוג לעסקה, העסקה לא תהיה חלק מהעסק,
ואם לא דואגים לאף עסקה אף פעם, גם לא יהיה מעבר בין עסקה לעסק בכללי.
כיום, אני נמצא בשלב אסטרטגי שקשור בשאיפה שלי לדאוג לעסקאות ולטפח אותן. זו הרגשה שונה ומעצימה.
במקום לסגור עסקאות וליהנות מכמה אלפי דולרים שמסנוורים את העיניים,
אני מנסה כיום לבנות תשתית שתעזור לאותן עסקאות להתמקסם ולמצות את מלוא הפוטנציאל שלהן.
מי שראה צ'ארלי צ'פלין יודע שכדי שמכונה תעבוד כמו שצריך באותה תקופה,
היה צורך בהפעלת אנשים שיזיזו בורג אחד כל אחד, ככה שהמסוע ימשיך לרוץ והמוצר המוגמר יישאר איכותי.
העסק הנדל"ני דומה לאותן מכונות מאותה תקופה שנראית כיום רחוקה מאד.
העסק הנדל"ני הוא מיושן, רטרו, וינטג'. הוא צריך אנשים שיפעילו אותו מבפנים,
כשעל כל אחד מחברי הצוות לעשות בשאיפה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב.
זו התשתית שאני בונה. תשתית של אנשים, חזקים בתחומים שונים ומרכיבים ביחד צוות שלם ועגול, מכונה משומנת.
בתקווה, שכשהצוות הזה יהיה מוכן וייצא לפעולה, שום דבר כבר לא יפתיע אותי. העסקאות ימשיכו להיסגר,
אך גם אוכל לתפקד לאחר מכן ללא הפתעות מיותרות. מסוע בסרט של צ'ארלי צ'פלין. מעבר בין עסקה לעסק.
וכעת עליי ללכת, יש לי תכנית עסקית לבנות.
אני בטוח שעוד יש סקפטיות בליבכם, זה לגמרי טבעי,
הצטרפו אליי להמשך הדרך שלי גם בשבוע הבא,
מבטיח לכם שבסוף תבינו מה אתם מפסידים, או בעצם – מה אתם יכולים להרוויח.
אם רציתם לשמוע עוד על התוכנית, מה כל כך ייחודי באיך שהיא עובדת, האם היא תתאים לכם,
לשמוע חויות מבוגרים, להכיר את המנטורים למחזור הקרוב ולשאול את כל השאלות
אז כדאי לרוץ ולתפוס מקום מכאן >>>
