צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח
נדודים
נדדה לי השינה. לאן היא נדדה? איך שינה יכולה לנדוד? יש לה רכב? רישיון? חמור? גמל? ומה זה בכלל לנדוד? אתה הבלשן שבינינו. בבקשה קדימה תהיה שותף. למה נדדה לי השינה? כי היא ביקרה בגופי יותר מידי שעות כנראה בסופשבוע הזה. כן. ישנתי מלא. אז היא החליטה כנראה שעברתי את המכסה. ככה כותבים? או ככה: מיכסה…עכשיו מגיעות לי שעות ערות. עירנות. אז אני מנהלת לי שיחות עם חברים. על דא ועל הא. ממש צמד חמד שכייף לדבר עליו. על החיים. על מה שהתחדש. ומה שהתפקשש. מה שהולך להיות. לקרות. הפתעות. טובות. תמיד אוסיף את המילה הזאת אחרי הפתעות. על מנת למנוע אי הבנות. מיותרות. שחלילה כבודו היקום בכבודו ובעצמו לא יביא לפתחי הפתעות לא ממש משמחות. אז ככה אני עירנית למדי. מתגעגעת לחום גופך לצידי. לקולך הערב ליד אוזני. שילחש לי מילים שירעידו את לבי ואת גופי. חושבת מחשבות רבות בלב אישה. מחשבות על משימות. על מזימות. על מסיבות. ונסיבות. ולביבות. וחביבות. ומתעייפת לי האצבע. ומסתבר שגם העין. והגוף. אולי בכל זאת היא לא נדדה יותר מידי רחוק השינה? אולי היא כבר כאן ממש לידי. עוד רגע חוטפת את כולי לתוך ארץ החלומות המתוקים. החלומות שמתגשמים. נדדה לי השינה. והנה שבה על עקבותיה. נכנסת אט אט לתוכי. לאצבעותיי המתקתקות. לעיניי השותפות. השוטפות. לעפעפיי העייפים. לגופי הנינוח. אט אט נודדת היא חזרה לתוכי.
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
