מהישרדות ליזמות

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter

היום אני רוצה לספר לכם, על אחת הדמויות שהיו לי להשראה.

אבא שלי.

אבא שלי, אהרון נחתומי (פייקש) נולד בשנת 1926 בפולין, נכנס למלחמת העולם השנייה כנער, היה בגיהנום, רוב משפחתו נרצחה לנגד עיניו. שלושה אחים עלו לרכבת משא בדרך למחנה השמדה, אבי קפץ מרכבת דוהרת "כי עדיף לקפוץ ולמות, מאשר בכל דרך אחרת, לפחות זו הבחירה שלי".

הרבה שעות ואולי ימים שכב אבא שלי בשדה עד ששבה אליו הכרתו, והוא ועוד "חברים חדשים" שגם הם קפצו מהרכבת, התארגנו והפכו להיות חבורה אחת.

לימים, החברים האלו היו משפחתי הקרובה, הם היו הדודים והדודות שלי.

וילדיהם, לי, כבני דודים.

וככה הרווחתי את ערך החברות.

ההורים שלי הכירו בתחילת שנות החמישים, כשהמדינה הזו היתה צעירה, שניהם ניצולים ממשפחות מאד גדולות.

לאבא שלי נותרה דודה שעלתה לארץ בסוף המאה ה-19 יחד עם ילדיה, כל שאר משפחתו שמנתה כמעט 100 איש נספתה בשואה. אמא שלי באה ממשפחה יותר קטנה, וגם לה היתה דודה שעלתה לארץ ב-1934, ולימים קראתי לה סבתא, היא בעצם אחות סבתי, חיה (על שמה נקראת אחותי).

מההורים שלי זכיתי להרוויח את ערך המשפחה והזוגיות.

 

ההורים שלי, בחרו לעלות לישראל, הם לא ראו אלטרנטיבה אחרת לעם היהודי

הם הסיבה למה אני חיה כאן. ואני גאה לחיות במקום זה.

 

ההורים שלי, הם אוהבי אדם

מעולם לא שמעתי מהם משפט אחד של גזענות.

בבית שלנו היה מקום לכולם

אבי היה איש צבא קבע, ואמי גננת. שני מקומות שבהם כולם עם כולם.

לפני כמה ימים שאלתי את אמא שלי, מי היה בגן שלה, בקרית שלום, והיא אמרה "ילדי עולים"

צחקתי, עד אותו רגע חשבתי שכולם היו כאן מהגרים, אך זה טבעו של הותיק לראות את החדש ולהגיד "ילדי עולים".

 

אבא שלי היה ב"חיל חימוש" במה שלימים היה "חיל תותחנים".

הוא היה לוקח אותי בחופשים לקריה.

שם בגיל מאד צעיר למדתי לתת כבוד למי שהוא פקוד שלך.

למדתי איך נראה רכש.

היינו נוסעים ל"סולתם" ביקנעם, למעלה מפעל ליצור סירים

למטה מפעל ליצור תחמושת.

שם בחדרי חדרים, למדתי את הסודות של משא ומתן.

 

את אבא שלי לא שמעתי כמעט מדבר על ה"המלחמה הנוראית " ההיא.

שמעתי את צעקותיו בלילה, מתוך סיוט, ואני זוכרת את אמא שלי מרגיעה אותו בלילה.

 

קבלתי מאבא שלי את העיניים היפות שלו

את היכולת להתחבר לכל אדם

את הנתינה מתוך מה שיש.

למדתי ליזום, לא לפחד מהקשיים, ולאהוב לאהוב את כולם.

 

בכל הרגעים, ותודה לאל אנחנו מזמנים כאלה רבים, אני לוקחת את עוז רוחו, וקופצת מהרכבת הדוהרת.

תודה, אבא שלי.

]]>

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
גלילה למעלה