אז שבוע שעבר לא הייתי אתכם. האמת שהייתי בדרום, בגבול עזה, ליד מושב ישע, בבניין הספרייה המקומית, בשטח שעתיד להיות הכפר השיקומי של הלומי קרב. במרכז השטח, תקום לה כלביה טיפולית של כלבי שירות שיאפשרו להלומי הקרב להתחיל לרכוש מחדש את אמונם בסביבה ולקחת אחריות על חייהם. ביום חמישי שעבר הבאנו למקום שתי נשים מקסימות, נציגות הפדרציה היהודית, במטרה שיפתחו את ליבם של חברי הפדרציה, ויסייעו לנו במשימה הכל כך חשובה הזאת.
אבל רגע, איך הגעתי לזה?
אני מחזיר אתכם 13 שנה לאחור. קיץ 2006 . אני מפקד פלוגה בצנחנים בגדוד 890. הפלוגה מוקפצת מקו חברון, ועולה צפונה. השמיים מתקדרים בענני מלחמה, שמועות ראשונות מגיעות מהשטח. אנחנו, חבורת לוחמים מגובשת שחוותה כבר את טבילת האש הראשונה שלה בשכם, אולם כרגע צועדים אל מה שיהפוך לימים למלחמת לבנון השנייה. כ-80 לוחמים, נערים צעירים, אבל מחוספסים, שהולכים לחוש מהי מלחמה, והולכים לחוות חוויה שתותיר אצלם חותם לעוד שנים רבות. חוויה שתהפוך את כולנו למשפחה אחת מגובשת ומצולקת.
בשבוע הראשון של המלחמה אנחנו פועלים בעיירה בינתג'בל. ביום רביעי של אותו שבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, אנחנו מקבלים משימה מורכבת להתקדם לעבר הקסבה, ולסייע לכוח מגולני שנמצא בהיתקלות קשה. במשימה הזו צמוד אלינו מפקד החטיבה: חגי מרדכי. הוא ילמד אותנו באותן שעות מהי דוגמא אישית. רק למחרת, אשמע דרך התקשורת שבאותו קרב שהיינו כה סמוכים אליו, נפל שכני וחברי רועי קליין ז"ל. בשבוע השני למלחמה, אנחנו נכנסים ליומיים המורכבים והקשים ביותר שלנו במלחמה: לכפר עייטא – א-שעב. עייטא היה הכפר שממנו יצאו לוחמי הקומנדו של החיזבאלה לבצע את פיגוע החטיבה של רגב וגולדווסר. היומיים האלו יהיו גם היומיים הקשים ביותר עבורי כמפקד פלוגה במלחמה. יומיים של קרבות אינטנסיביים, של טיהור קיני המחבלים ולחימה מבית לבית ומחדר לחדר.
ביום הראשון לקרבות בעייטא, אנחנו מקבלים משימה ממפקד הגדוד קובי כץ, לחלץ מחלקה מפלוגה שכנה שהסתבכה בקרב קשה. רק שעה קודם לכן, מפקד הפלוגה שלה גיא אנקור, נפצע מכדור אויב. אנחנו יוצאים מיד לכיוונה. 10 לוחמים ותיקים, אשר רק חודש לפני כן היו עסוקים בלתכנן את השחרור ההולך וקרב שלהם, מוצאים עצמם בלב המהומה, ובעיצומה של לחימה קשה ומורכבת. לאחר מספר דקות מפקד המחלקה בועז, חוטף כדור, ומפונה לאחור. המ"כ ק' , מקבל ממני באופן מיידי את הפיקוד על המחלקה ומתפקד בצורה ראויה להערכה. בקרב הקשה הזה, אנחנו מצליחים לחבור למחלקה הלכודה, מחלצים אותה ומפנים לצערנו גם את החייל הגיבור מייקל לוין ז"ל אשר נפגע ומת מפצעיו.
ק' יתפקד במהלך היומיים האלו בגבורה. הוא ימלא את מקומו של מפקד המחלקה, ויוביל את חבריו לעוד היתקלויות רבות. ע', שהיה אף הוא מ"כ יתפקד אף הוא בגבורה, ולמרות שנפצע מכדור, הוא יבקש שלא להתפנות, ויוביל את המחלקה ביחד עם ק' . וכך בסופו של יום, מחלקה של חיילים ותיקים, עם מ"מ שנפצע, יטלו על כתפיהם את הובלת הפלוגה להצלחות מבצעיות מרשימות. בקרב הזה פגענו במחבלים רבים, ובתשתית המחבלים בכפר. בסיום המלחמה ק' וע' יקבלו הערכה על תפקודם במלחמה: ק' יקבל על תפקודו את עיטור המופת, וע' יזכה בצל"ש אלוף הפיקוד.
אך בשביל ק' וע' המלחמה שלהם, רק שם תתחיל... ע' וק' מפונים רק למחרת, למרות שנפצעו מרסיסים, כיוון שלא הסכימו לעזוב את חבריהם. שניהם תפקדו בגבורה בקרבות. לאחר הפינוי, ולאחר שהייה ממושכת בשיקום, יתחילו לפקוד אותם סיוטים מתמשכים. הם יתעוררו בלילות שטופי זיעה קרה, עם חלומות מבעיתים. שני החיילים הגיבורים שלי, שהובילו את המחלקה והפלוגה באותם ימים במלחמה, בעצם יחדלו לתפקד. חייהם יהפכו לסיוט מתמשך. הם יתקשו ביצירת קשרים חברים ורומנטיים וכל עבודה שהם יתחילו ,הם ייאלצו לסיים מהר מהמתוכנן. וכך, הם חוו מעבר טראומטי וחד מאור הזרקורים וההערכה שלאחר המלחמה – לחיים שאינם חיים. למאבקים קשים ולא נגמרים בסבך הבירוקרטיה, באגף השיקום, בוועדות החוזרות ונשנות, ובמוסדות מדינתנו שיתקשו לספק להם את המענה שכל כך מגיע להם…
סיפורם של ע' וק' גיבורי מלחמת לבנון השנייה, הוא בעצם סיפורם של מאות ואלפים פוסט טראומטיים המסתובבים בקרבנו ואיננו מבחינים בהם. הם נקראים "הפצועים השקופים", כיוון שלכאורה את הפציעה שלהם קשה לראות במבט ראשון. אולם אם נסתכל היטב נוכל לראות באישוני עיניהם שמשהו כבה ומשהו מת, שם באותו קרב או מלחמה..
המדינה שלנו, רוויית הקרבות, מלחמות, ואירועי הטרור, הותירה רבים מבניה מצולקים. אולם כיום רק כ-5700 מתוכם מוכרים על ידי משרד הביטחון כפוסט טראומטיים. את היתר או שהבושה מנעה מהם לפנות, או שבדרך להכרה, עברו מסכת עינויים , שגרמה להם להתייאש מהתהליך. גם אותם אלו שמוכרים, מטופלים בדרכים הקונבנציונאליות, שלמרות הרצון הטוב, כוללות מתן תרופות וטיפולים נפשיים כאלו ואחרים, שבדרך כלל לא מצליחים להחזיר להם את החיים למה שהם היו. המשפחות ובדגש בת או בן הזוג, נושאות איתם את הקושי הרב, יום יום ולילה לילה, וקורעות תחת העומס.
הנושא הזה מאז המלחמה, היה קרוב לליבי. חקרתי אותו, כתבתי עליו ספר קצר בזמן לימודי הצבאיים, ("מי מפחד" , כך קראתי לו) ובשנים האחרונות אני מרצה למאות מפקדים על נושא: תגובות קרב וכיצד כמפקד אתה חייב להיות מודע לתופעה, ומהם דרכי המניעה והטיפול בכך.
שהתחלנו את לימודי הנדל"ן שלנו, וחיפשנו תחום נוסף להשפיע בו (משהו לנשמה..) החלטנו לצלול לתחום של הלומי הקרב. וכך קרה, ללא תכנון וכמעט במקביל, שבאחד מערבי הקהילה בפרוג'קט איקס הגיע לשאת דברים: שי קוזולובסקי העומד בראש עמותת: "לא מפקירים פצועים בשטח". החיבור היה מיידי, ומאז הצטרפנו מרים ואני לוועד המנהל של העמותה. הוועד המנהל כולל חבורה של אנשים מקסימים, כולם מתנדבים, בעלי מקצועות משמעותיים, אשר חרטו על דגלם לקחת חלק בחובתנו המוסרית כלפי אלה ששלחנו למלחמה, אולם המלחמה מעולם לא עזבה אותם.
רס"ן בדימוס שי קוזולובסקי היה קצין הנדסה בגזרות הלחימה השונות. הוא היה עד לאירועים קשים, להרוגים ולפצועים. המוות כאילו שרדף אחריו. הקש ששבר את גב הגמל היה טיפול באזרחים בגבול רצועת עזה אשר נפגעו מפצצת נפל. לאחר מכן כוחותיו כבר לא נשאו אותו יותר והוא קרס. שי הוכר כפוסט טראומטי, שוחרר מהצבא על פרופיל נפשי והיה מסוגר בביתו זמן רב. חייו הפכו לסיוט ומשפחתו סבלה. אולם לאחר מספר שנים, אלוקים שלח לו תזכורת לייעודו בדמות בנו הצעיר שנולד כחולה המופליה. הדבר גרם לשי לקחת אחריות על "הפצוע הפרטי שלו", משם, החל שי לטפל קודם בפוסט טראומה שלו, ולאחר מכן בעוד הלומי קרב רבים. מאז, הפך שי לאבן שואבת לעשרות ומאות הלומי קרב, אשר מקבלים ממנו מענה לחלל הפעור שבקרבם.
כלבי השירות, (שמעבר לים כבר מוכרים ככלי טיפולי מהמעלה הראשונה להלומי קרב), החלו לתפוס מקום של כבוד גם בארצנו. בתהליך של התאמת כלבי שירות לפוסט טראומטיים, שהחל בכלבייה בכפר הס, בהובלת ברק ואילן, נמצא שכלבים אלה מסייעים בצורה יוצאת דופן להלום הקרב לשנות את אורח חייו. ההלום לומד לחזור ולרכוש את אמון הסביבה, לקחת אחריות על כלבו, וכלבו הופך לחברו הטוב, אשר נע איתו לכל מקום. כעת, מטרתנו להקים כפר שיקומי בדרום, אשר יהווה סביבת טיפולית להלומי הקרב. במרכז הכפר נקים את הכלבייה שתספק כלבי שירות להלומים, אולם גם תספק להם מקום לעבוד, להתפרנס ולעזור גם הם לחבריהם.
הסדרה: בשבילה גיבורים עפים, שלאחרונה הוקרנה, החזירה את הנושא לתודעה. דמותו של גיבור הסדרה מבוססת על דמותו של שי קוזולובסקי. לאחרונה, הצלחנו להקים ערב התרמה לעמותה, בזאפה תל אביב, ערב אשר הגיעו אליו למעלה מ-300 אנשים יקרים. אולם למרות כל זאת, חשוב לי לומר שעדיין אנחנו מתקשים לעמוד על רגלינו. לאחרונה אפילו גדר שניסינו להקיף באמצעותה את השטח שהוקצה לנו, לא הצלחנו לספק בהיבט התקציבי.. אולם כולנו, כל חברי העמותה והמתנדבים, בטוחים בצדקת המטרה וברור לנו שהכפר השיקומי עם הכלבייה במרכזו, יקום על רגליו ויהפוך לגן עדן עבור הלומי הקרב. הכפר יקום בעזרת עם ישראל, שיתגייס לשם כך.
וכך מצאנו את עצמנו כיזמי נדל"ן , מקדישים זמן רב ומשאבים, לנושא הכל כך חשוב הזה. אנחנו משתפים את המשקיעים שלנו בצורך החשוב הזה, ומאפשרים להם לקחת חלק ולהיות שותפים בהקמת הכפר השיקומי.
אז אם גם הנושא נוגע לליבכם, וחשוב לכם להיות שותפים אתנו במשימה הלאומית הזאת, נשמח לעזרתכם, או בכל דרך שתוכלו או בעזרה כספית. בעזרתכם נחזיר את החיוך לאותם בנים יקרים.
תרומות ניתן להעביר לחשבון הבנק של העמותה:
בנק מרכנתיל, סניף 645, חשבון 71297 על שם: "לא מפקירים פצועים בשטח".
בשבוע הבא נחזור לנדל"ן.. והפעם למשקיעים ושותפי כסף.
