"לפרוש כנפיים" – מיומנו של פורש "על חודו של מח"ט"

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter

ממריאים, המטוס מנתק את גלגליו מעל הקרקע, יום ראשון בערב, נוסעים לנסיעת העסקים הראשונה שלנו בארצות הברית.
חששות, התלבטויות, התרגשות, האם אנחנו בכיוון? אולי לקחנו על עצמנו סיכון רב מידי? אבל מצד שני: תחושה טובה, יש כיוון, החלום מתחיל לרקום עור וגידים…

 

דרך חדשה!

 

רק שנתיים קודם לכן, מי בכלל היה חושב שאמצא את עצמי צועד בצעדים בטוחים לקראת השחרור, כיוון ברור, מקים עסק עם אשתי האהובה..

ספט' 16, ערב ראש השנה דיון שיבוצים לתפקידי אלוף משנה – מח"טים. אני מתמודד לתפקיד מפקד חטיבה. מייחל לטוב, בכל אופן סיימתי 16 שנות פיקוד בצנחנים, תפקיד מג"ד בחטיבת כפיר בהצטיינות, מג"ד בסיס ההדרכה (הבא"ח), והייתי שותף להישגים משמעותיים כמפקד פלוגה במלחמת לבנון השנייה…

עשרות לילות ללא שינה… פעילות מבצעית מורכבת ומסוכנת… פיקדתי על מאות ואלפי לוחמים לאורך השנים… וכמו כל חברי הלוחמים, הגעתי הביתה אחת ל.. ועקבתי מרחוק אחרי גדילתם של ילדי.

הציפייה היא להתקדם, להיות מפקד חטיבה ולהמשיך לתרום.

 

נוסע ברכב עם המפקד שלי… הפלאפון שלו מצלצל… הוא מסתכל עלי במבט מאוכזב… אני מסנן קללה עסיסית, למה?! מתקשר לאשתי מרים, גם היא מסננת קללה עסיסית… אפילו יותר משלי… את חלק מהאכזבות בצבא, היא לוקחת קשה ממני, ובצדק. היא זו שנושאת בעול. היא זו שמגדלת את ארבעת ילדינו המקסימים כמעט לבד, לאורך כל הדרך תחושת השליחות היא זו שמובילה אותה ואותנו כמשפחה.

מחשבות מתרוצצות במוחי: אולי אנסה להתמודד בשנה הבאה? מה בינתיים אעשה?

השירות הצבאי הארוך והמפרך שבחרנו בו ביחד (מרים ואני), ידע לתת לנו רגעי שיא מלאי סיפוק, אך גם רגעי אכזבה מרים.

תסכול.. כעס.. אכזבה מרה.. לאן לוקחים את התסכול הזה?

 

בהיבט האמוני חושב לעצמי: אם אלוקים שם לך כל כך הרבה מכשולים בדרך הנוכחית, אולי הוא מנסה לסמן לך דרך אחרת… אך באותו שלב שלנו, אנחנו עוד מתקשים להבין את זה…

אני מכיר את עצמי: יזם בנשמתי, חדור במוטיבציה, אז למה שאמשיך להסתובב מכאן ואילך בראש נפול. אני לא רגיל לחיות ככה את חיי ובטח לא רוצה להתרגל לכך.

תוך כדי מחשבות על המשך השירות, על התפקיד הבא, על הדרך שפתאום מקבלת תפנית חדה, נוצר הצורך בחישוב מסלול מחדש. לאחר תקופת התבשלות לא קצרה, מתחיל לגבש ביחד עם מרים החלטה: הולכים לפרישה.  מבלבל..מפחיד..חדש..אבל ההחלטה מתקבלת!

 

באותו יום שהחלטתי לפרוש,אני פותח חשבון בפייסבוק, (כן, לא לכולנו יש חשבון פייסבוק) מתחיל לקרוא, להתעניין. להתחיל להכיר את העולם שמעבר.. אחת הבעיות שלנו כאנשי צבא, שאנחנו חיים בעולם כל כך סגור, בפרט לאלה המשרתים בתפקידי שטח כל כך אינטנסיביים וכמעט שלא מצליחים רגע לעצור את המרתון הזה, ולהסתכל רגע מהצד? אולי מחוץ לצבא מחכה עולם מעניין??

 

אני מקבל מספר החלטות אסטרטגיות חשובות:

1. לחפש כיוון.
2. להתחיל לעשות פעולות ממשיות עם  הכיוון, ללמוד, להיפגש, לקרוא, ללמוד.
3. להפנים את מצבי, להשלים איתו, לשמוח בחלקי ולצאת מהצבא בגב זקוף, ומלא שמחה, והכי חשוב ללא מרמור.
4. להנות מכל רגע בתפקיד האחרון שלי בצבא, לגעת באנשים, לאהוב אותם והם יחזירו לי אהבה.
5. להתייעץ הרבה עם פורשים, אך מתוך נאמנות פנימית להחלטות שקיבלתי.
6. לכתוב ספר על התהליך.

 

אז את האמת שאת הצורך בחיפוש כיוון, מרים דוחפת אותי. היא חוששת שאשתחרר ללא כיוון מעשי, אך יותר מזה, שאת התקופה האחרונה בצבא אעשה בתסכול ובמרמור. זו אחת העצות החכמות שקיבלתי ממנה. חיפוש כיוון, נותן לך לפתע אוויר לנשימה, תשוקה חדשה ומרעננת.

 

חושב לעצמי, אוקי פורשים, אך אם פורשים מתי? וכיצד? ומהם האמצעים הכספיים שאיתם אני פורש? אני מוצא את עצמי בן 40 עם דירה אחת בבעלותי וגם היא עם משכנתא גבוהה, עם רכב, וללא שום נכסים נוספים. קורא את הספר: "אבא עשיר אבא עני" ומיד מחפש השקעה נבונה.

מתחיל לקרוא ולהתעניין, ומוצא את עצמי די במקרה (כיום אני לחלוטין לא מאמין במקריות.. ועוד נדבר בהמשך על חיבור הנקודות בחיים..) בהרצאה של רונן גפני, יזם וחדשן בנשמתו, בתוך מועדון שנקרא insider  שעד אז לא ידעתי בכלל על קיומו. ההרצאה מרוממת אותי, והנטוורקינג לאחריה, עוד יותר. אני מוצא את עצמי בחברת יזמי נדל"ן חיוביים, מפרגנים, שונים מהטיפוסים האופייניים של יזמי נדל"ן כפי שחשבתי עליהם, עד אז, בראשי.

 

הימים הופכים להיות נעימים ויפים יותר. לאחר כמעט חודשיים של כעס ומרמור, תווי הפנים מתחילים להשתנות. אני קם מידי יום בבוקר בחיוך. טוב לי וזה בהחלט מתחיל להקרין לסביבה. כיום במבט לאחור אני בהחלט יכול להגיד שהשנה האחרונה כמפקד צוות וכמדריך ראשי בקורס מפקדי פלוגות הפכה להיות אחת השנים היפות בשירותי הצבאי , ובעצם הכל זה עניין של החלטה.

ימי שישי בבוקר הם שעות החסד שלנו כזוג, שומרים על כך מכל משמר ובטח בתפקידים האינטנסיביים שמילאתי. יושבים בבית קפה האהוב: גבינות משק יעקובס בכפר הרואה, כיף. אני שואל את מרים (ועד היום אני זוכר את המבט המתרגש בעיניים) "אולי תבואי ללמוד איתי, ונעשה את זה ביחד?" לאחר 18 שנות נישואים, שמלבד שנים בודדות של לימודים, כמעט ולא הייתה לנו האפשרות לחיות ביחד פיזית את חיינו. מחליטים שאת השלב הבא של חיינו, כאידיאל: לעשות ביחד.

 

מתחילים לקבל החלטות וליישמם, אבל נדל"ן, אנחנו? נשמע כל כך של "הביוקר"…

יום שישי בבוקר, אנחנו נוסעים לכנס של פרוג'קט איקס, ארוחת בוקר מפנקת, ומאד מתרשמים. ממשיכים לערב העסקאות בראשותו של רוברט שמין, התוכנית עושה רושם כרצינית ומקצועית, וברור לנו שנתחיל ללמוד, וביחד.. אבל מתי? מרים דואגת מהאנגלית, אבל ברור לנו שנצליח. מתלבטים מתי להתחיל ללמוד, לאחר מחשבות,וכמו שאנחנו יודעים "להתאבד" על משימות –  מחליטים להתחיל ללמוד עוד לפני השחרור, בשנה האחרונה שלי, כמובן לאחר אישור עם מפקדי בצבא.

 

הכיף שהלימודים, הם הרבה מעבר לנדל"ן, בראש ובראשונה אנחנו עוברים תהליך של שינוי תודעה משמעותי ומשמח, אנחנו מרגישים שאנחנו הופכים לאנשים מודעים וטובים יותר…

בהמשך, כשארחיב על חייו של משקיע ושל יזם, אגע בהרחבה בנקודת התודעה. בעיני היא הכי משמעותית בכל התהליך.

השינוי התודעתי משפיע על כל תחומי החיים שלנו: על תחומי העיסוק, על שעות הפנאי המועטות, על החברים ועל הבחירה להתחיל להנהיג את חיינו, להוביל אותם אל עבר מטרות ויעדים ברורים..

 

אם הסיפור מעניין אותך ואתה גם רואה את הפרישה בקצה האופק, או שפרשת כבר ועדיין מחפש את דרכך בחיים החדשים, נשמח שתצטרף אלינו לבוקר של פורשים, יזמים, אשר בחרו ללכת בדרך של עצמאות בחייהם החדשים.


לחץ כאן לפרטים נוספים

מרים ואריה שחורי- סא״ל במיל׳, בעברו מג"ד בא"ח כפיר ומפקד צוות בקורס מפי"ם, כיום, יחד עם מרים, אשתו, בעלי חברת יזמות נדל"ן בארה"ב, אשר מתמחה ורואה ערך בעבודה עם אנשי קבע ופורשים.

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
גלילה למעלה