הראיון הזה התקיים בשני מועדים שונים בהפרש של כשלושה שבועות. את החלק השני התחלנו בוידאו שנדז'דה התעקשה שנצפה בו לפני שנתחיל כדי שלא נפספס כמו בפעם הקודמת. זה כל מה שנותר לה מהעבר. זה והשיחות עם בתה שנפטרה בפברואר.
https://youtu.be/wWuuIudDT1w
הראיון כולו היה בעברית ורוסית. נדז'דה שנמצאת בישראל מ-2013 אינה דוברת עברית וזיוה נוסינקר, שסיפרה לי עליה, עזרה לנו להביא את הסיפור שלה.
נדז'דה, ספרי לנו עליך.
נולדתי בשנת 1939 במוסקבה בברית המועצות של אז. אבא שלי נפל במלחמת העולם השנייה כשהייתי בת 3 ואמא שלי היתה מורה. יש לי אחות בת 88 שעלתה לישראל בשנת 91' ומתגוררת כיום בהוסטל. לצערי, אנחנו לא בקשר טוב. גם לא עם בנותיה של אחותי.
כשהייתי ילדה הייתי ספורטאית ומחליקה על קרח. כמו רוב האנשים ברוסיה, ציפו ממני ללכת ללימודים גבוהים, יש לי דיפלומת מהנדס ועבדתי כטכנאית מטוסים.
אחרי סטאז' של שנתיים הייתי צריכה לתת 3 שנים של עבודה ושירות בתחום הלימודים. המדינה קבעה לנו היכן זה יהיה. כשכבר הייתי משובצת והייתי אמורה להתחיל את השירות התקשר אלי מישהו שהכיר אותי מתקופה ההחלקה על הקרח, ואמר שהוא צריך שותפה לאודישן. ואני שמחתי לעזור לו. היה לי זמן פנוי עד שאתחיל לעבוד והצטרפתי אליו.
כשהם הגיעו לתחרות היו בחורות הרבה יותר גבוהות ממנה (גובהה הוא 1.50 נ.ע.פ.) וכולם הסתכלו עליה בחשדנות.
"היו אנשים מאוד חשובים שם" היא מספרת. "אלו היו אודישנים לקרקס מאוד ידוע במוסקבה, ואחרי האודישן הזמינו גם אותי לאבחון נוסף כדי לקחת אותי לקרקס."
איך המשפחה שלך קיבלה את זה?
באתי ממשפחה מלומדת וקרקס לא היה חלק מהתוכניות. אמא שלי כמעט קיבלה התקף לב, והיא כמובן אמרה לי לא.
הקושי הנוסף היה שבעצם כבר הייתי משובצת לשירות. זה כמעט היה בלתי אפשרי להשתחרר מדבר כזה אבל מנהלי הקרקס הצליחו להוציא אותי וצירפו אותי לקרקס.
אז איך התמודדת עם התשובה של אמך?
הייתי בת 24, מכיוון שכבר שיחררו אותי מהשירות וסיימתי את הלימודים, אמרתי לה שאני רוצה לנסוע לטיול באוניה. ידעתי שהקרקס יהיה באחד מהמקומות בהם תעבור האוניה.
ובאמת, היא נסעה לטיול וכך הגיעה לקרקס. היא הצטרפה אליהם למרות דעתה של אמה, ואפילו שהיתה עצמאית מאוד כבר מגיל 6, היא עצמה לא האמינה שעשתה זאת. היא נדדה בכל העולם כ-23 שנים וגם יצאה לפנסיה מהעבודה הזו. היא היתה מאוד מוערכת וזו היתה משרה גדולה מאוד עבורה.
בהמשך, בעלי הקרקס הביאו את אמא שלה במיוחד כדי שתראה אותה בפעולה. כדי לשכנע אותה הם דיברו איתה המון עד שבסוף היא אמרה לה שתחליט לבד מה היא רוצה. ובכך בעצם קבלה את ההחלטה של נדז'דה.
בקרקס היא גם הכירה את מי שלימים יהיה בעלה. "בעלי היה מוזיקאי שגם סיים אוניברסיטה. הוא למד לנצח על תזמורת וגם ניגן על חצוצרה. חלק מהדברים שעשה כדי להתפרנס היה עבודה בקרקס. נגנו שם מוזיקה מאוד איכותית." היא מספרת שבזמן שהיתה מתעופפת באוויר הוא היה מנצח על תזמורת חיה. היא היתה מפעילה אותו מלמעלה ומנחה אותו לגבי המנגינות.
הם נישאו ב-1969 ובתם, ארינה, נולדה כשנה לאחר מכן. "כשנכנסתי להיריון כל כך רציתי את הילדה ולכן הפסקתי עם הקרקס עד שאוכל לחזור לזה." כל ההריון היא לא עבדה. בעלה המשיך בנסיעות מסביב לעולם והיא נשארה בבית.
"ביום הלידה בעלי הגיע להיות איתי וכאשר שוחררתי מבית החולים אמרו לנו שהכל בסדר". 6 חודשים היא היתה עם הילדה בבית ואז חזרה לקרקס. הניקה אותה וגם עבדה. בגיל שנה דברים נראו להם מוזר. "אמא שלי שמה לב שהשרירים של הילדה כל הזמן מכווצים (טונוס גבוה). בנוסף, בעלי ואני התחלנו ללכת מוקדם מאוד והילדה התחילה רק לזחול בגיל שנה."
"הגענו לבליסי בגיאורגיה להופעות. בגלל שיחסית זה היה קרוב, אמי ובתי הצטרפו אלינו. שם לקחנו אותה לבדיקות אצל מנהל בית חולים, והוא אמר לנו שלילדה יש שיתוק מוחין (CP). הוא נתן לה זריקות לחיזוק השרירים והמלצה למסאז'ים". היה לה CP קל יחסית ובגיל שנתיים ארינה הצליחה להתיישב על הסיר לבד.
ספרי לנו איך היתה הילדות של ארינה.
אמא שלי היתה עם ארינה במוסקבה. מכיוון שהרווחנו טוב בקרקס יכולנו להביא אנשים שיעזרו לה בטיפול כשאנחנו היינו מחוץ למדינה. ארינה מעולם לא הלכה לבית ספר. בגיל 3 עשינו לה אבחון והתגלתה בעיה במפרק. עד גיל 8 היא לא הלכה לשום מסגרת ואז גם הבנו שיש לה בעיה התפתחותית. היתה מגיעה אליה מורה פרטית הביתה. כל חייה היא היתה בין ארבע קירות ואנשים מבוגרים. לא היו לה חברים בני גילה". ולמרות כל זה מספרת נדז'דה שהיא היתה ילדה מאוד שמחה. החיוך היה כל הזמן על פניה.
כשהסבתא הגיעה לגיל 73 וכבר לא יכלה לטפל בנכדה, נדז'דה עזבה את הקרקס ומאותו הרגע היא טיפלה באמה ובתה. בעלה עזב גם הוא את הקרקס באותה תקופה אך מפאת גילו (44) כבר לא יכול היה להתברג ולמצוא שוב עבודה נורמלית ומכבדת.
הוא התחיל בעבודות מזדמנות שאחת מהן היתה לנגן עם חברים. להפתעתם, לאט לאט התחום התפתח והיתה לו להקה גדולה. הוא הרוויח טוב. הם לא היו מסכנים וגם לא עשירים. היה להם בדיוק את מה שהיו צריכים וגם כעת, כמו בתקופה בה עבדו בקרקס, רוב הכסף הלך לטיפולים של ארינה. למשל, היה מקום שיקומי טפולי בשם 'יבפטוריום' שאליו הם היו מגיעים לתקופה של 5-6 חודשים וזה עלה המון כסף. אפילו להביא את ארינה ליד הים, מכיוון שהיתה נכה, זה עלה הרבה מאוד כסף.
אמא שלה נפטרה בשנת 90', אחותה עלתה לישראל ב-91'. בעלה, היא וילדה חיו שלושתם לבד במוסקבה. ואז, ב-2002, מספרת נדז'דה "בעלי היה באחד הימים למטה וביקש מאיתנו לרדת". כשהן הגיעו, למטה אנשים סיפרו לה שהוא פשוט התכופף ומת. הוא היה בן 64 במותו ומאותו הרגע היתה נפילה של העסק. "אני הייתי בת 63 ולארינה לא סיפרנו שהוא נפטר". חצי שנה לא סיפרו לה.
"היא היתה בדכאון למרות שלא סיפרנו לה והיא לא ידעה. נוירולוג שבדק את הילדה אמר שזה כנראה דיפרסיה לכל החיים אך ברגע שסיפרנו לנו על מות אביה, הדכאון עבר אבל היא עצמה התבגרה בשנייה".
מכאן היה נדמה שחייהן לא ישתנו יותר. הילדה קיבלה קיצבה ונדז'דה קיבלה פנסיה ומזה הן חיו.
מתי התחלת לחשוב על עלייה לישראל?
כ-10 שנים לאחר מותו של בעלי, אחותי יצרה איתי קשר. היא שאלה אותי מה יש לי לעשות במוסקבה לבד ואמרה לי שאולי כדאי לי לבוא לישראל.
בגיל 73 היא התחילה לברר על עליה לישראל. כמעט שנה לקח לה לאסוף את כל המסמכים על הילדה. בישראל ניסו להבין למה היא מנסה לעלות עכשיו לארץ.
מה באמת גרם לך לקבל החלטה לעזוב את מוסקבה ולבוא לכאן?
"היו כמה סיבות", היא אומרת. "הבנתי שאם יקרה לי משהו, לא יהיה מי שיטפל בארינה. דבר נוסף, במוסקבה כל הזמן שמענו כמה הניתוחים מתקדמים יותר בישראל. וגם קיוויתי שאחותי תוכל לעזור לי כאן אבל זה לא קרה".
לאחר העלייה לישראל, לקח זמן עד שהן קיבלו את כל אישורי הנכות ובהתחלה התגוררו בבית קטן בקומה שנייה מבלי יכולת לצאת לשום מקום. השינוי החל לאחר שאושרו להן הטיפולים כאן והקצבה.
נדז'דה מספרת שבתה פרחה כאן. כמו צבעוני סגור שפותח את עליו אט אט כך היתה ארינה. במוסקבה הן לא נסעו לשום מקום ולא טיילו. כאן לעומת זאת, במוניות בארץ הן נסעו לכל מיני מקומות והיא זכתה לראות את בתה שמחה ומאושרת. במוסקבה, החברים של ההורים של ארינה ידעו שהיא מתעייפת מהר ומעבר לשעה לא ניתן להיות איתה. בארץ זה היה שונה לחלוטין. ארינה רק רצתה להיות עוד ועוד בחברת אנשים.
היתה להן תחושה שהחיים נפלאים וניסים קורים להן. החיים של שתיהן התפתחו והשתפרו. אם מישהו רק היה שואל את ארינה אם היא רוצה לחזור למוסקבה, היא לא היתה מוכנה לשמוע על כך. הן היו עסוקות בפעילויות ביחד והיתה להן שגרת יום מבורכת. הקצבה שהן קיבלו ביחד הספיקה להן לחיות בכבוד והן עברו להתגורר בנס ציונה.
מתי החל השינוי?
"ב-2014 ארינה עברה ניתוח בפעם הראשונה בארץ", מספרת נדז'דה. ככל הנראה כתוצאה מחסימת מעיים שנגרמה מהעקמת ממנה סבלה, הורידו לה חלק מהמעיים, ולדבריה "הניתוח היה מוצלח". אחרי הניתוח הזה היא עברה שיקום של חצי שנה עד שחזרה לאכול רגיל.
"אחרי הניתוח הזה היתה תקופה נוספת נפלאה שבה גם למדנו יחד וארינה שהיתה בעלת זכרון מצויין, היתה בודקת אותי כמה אני זוכרת עברית. יחד עם זאת, היו מדי פעם תקופות שהמעיים לא תפקדו כמו שצריך ולמרות שהגעתי לרופאים, לא ממש הקשיבו לי". גם כשביקשה הפנייה לגסטרו, לא נתנו לה.
וכך לאט לאט המעי של הילדה גווע. לפני מותה, ארינה היתה מאושפזת יותר מחודש. "הייתי מגיעה כל יום מ-9 בבוקר והולכת לישון בבית בערב. לא היה לי שום דבר חוץ מהבת שלי". ולמרות שכבר דיברו איתם על שחרור, בפברואר היא נפטרה. זו היתה הפתעה מוחלטת לנדז'דה. היא מספרת שיום לפני היא היתה אצל בתה כמו תמיד והכל היה נראה בסדר. ואז יום למחרת היא הגיעה לבית החולים כרגיל ואמרו לה שארינה נפטרה ב-6 בבוקר.
עד לרגע כתיבת שורות אלו היא לא ממש יודעת מה קרה שם, גם לא לפי הסיכום שקיבלה מבית החולים (הנושא נמצא בבדיקה).
כיום היא מתגוררת בדירה השכורה בה גרו שתיהן. הקצבה שקיבלה עבור בתה הופסקה כמובן והיא מקבלת קצבה בסך 2800 ש"ח ועוד עזרה של כ-800 ש"ח מתוקף היותה עולה חדשה ומבוגרת. היא עצמאית, הולכת ברגל לאכול לפעמים במקומות שנותנים אוכל בחינם לכאלו שידם אינה משגת. היא לא מתלוננת. היא גם לא מצטערת לרגע שהגיעה לישראל. "אלו היו השנים הכי שמחות ומאושרות של הבת שלי".
בקרוב מאוד היא לא תוכל להמשיך לגור בשכירות וכאן היא צריכה את עזרתנו. יש דירות עמידר בנס ציונה אך לה הציעו לעבור לגור בדירת עמידר באשקלון או בערד. הציעו לה גם מגורים בהוסטל על הגבול עם סוריה, בצפון הרחוק. כשהמשמעות היא מקלחת משותפת ומטבח משותף.
כששאלתי אותה מדוע היא רוצה להישאר בנס ציונה חשבתי שהתשובה תהיה ברורה. בכל זאת היא מתקרבת לגיל 80 והיא בטח רוצה להישאר שם כי יהיה לה קשה להתחיל מחדש ויש לה כבר סביבה קצת מוכרת. אבל התשובה שלה הפתיעה אותי ואת זיוה, "אני רוצה להישאר קרוב לקבר של ביתי שאוכל להגיע אליה ולבקר אותה".
אם אתם מכירים מישהו בעמידר שיוכל לעזור או אפילו אם יש לכם רעיון אחר שיאפשר להשאיר אותה בנס ציונה, אנא כיתבו לי במייל [email protected]
הראיון תורגם מרוסית לעברית על ידי זיוה נוסינקר והובא ונערך על ידי נועה ענתבי-פינטו.
