מאז שאני זוכר את עצמי, אני נעשה שבוז ועייף לעתים, מהמסגרות בהן החברה מחייבת אותי לחיות. המסגרות הנוקשות והלעתים קרובות לא מתגמלות, גורמות לי לספור את הדקות עד לרגע שבו אגיע לסוף המסגרת, אקפוץ החוצה, אוכל להיות עצמי באמת ולהגשים לי את משאלות הלב.
יש לי תעודת בגרות מלאה וסבירה, מהצבא השתחררתי, ובסוף גם אצא לפנסיה וארכב על חד קרן או על הארלי דייוידסון, עד לשדות הלא נודע שמעבר למסגרת.
אבל קודם, כך אמר העולם, עליי לחיות בתוכה. ולעתים כאמור, מצאתי את עצמי שבוז מכל העניין.
רווי בתחושת חוסר תכליתיות, מצוי בחוסר מיצוי הפוטנציאל שלי, שחוק ומשועמם, הקפדתי במהלך השירות הצבאי לשחק עם עצמי משחק נחמד בו תמיד תמיד הפסדתי לעצמי, ובו אני סופר את הדקות, השעות, הימים וכל חלקיק זמן שניתן לספור, שבסופו היציאה מהמסגרת. את המשחק המצאתי לגמרי בעצמי ובבסיס שיחקתי בו על בסיס יומי. לעתים קרובות אפילו הצטרפו אליי חיילים אחרים.
ה22 בחודש מרץ, שנת 2021 – היה תאריך השחרור שלי מצה"ל. ואוח, כמה שאני אוהב אופנועים וחדי קרן, כך שחיכיתי לתאריך ההוא בציפייה רבה, כזו שאפשר היה לחשוב שבאשמתה הזמן ממש עצר מלכת.
ואיך אומרים? 'תראו איך הזמן לא עובר כשלא נהנים'.
הימים זחלו להם, בקצב של חייל עורפי שעשה שבועיים טירונות, אוכל רק בשק"ם, ומכריחים אותו לעשות אימון שבועי של רבע שעה כדי 'שישמור על כושר'.
כחודש לפני התאריך המיוחל ההוא, בהפתעה עצומה ובמקום להתמלא באושר כתוצאה מהקרב ובא, החלה להיווצר בי תחושת פחד. מעולם לא התמודדתי טוב כל-כך עם אי הוודאות, תמיד חייתי במסגרות שבסופן מחכה לי מסגרת נוספת. הייתי אסיר שנוח לו לחזור לכלא- אמנם מקטר לרוב אך בכל פעם חוזר אל המקום בו מחזיקים אותו.
לסיכום העניין, יצא שבעצם מעולם לא נדרשתי להגיד לעצמי מה לעשות.
לא היה לי תכנון ליום שאחרי השחרור מצה"ל, והוואקום שעמד להיווצר גרם לי להרגיש קצת אבוד.
למרות הדפוס שחזר על עצמו, בו אני חוזר לכלא שוב ושוב ללא התנגדות, מעולם לא חיבבתי שגרת יום שחוזרת על עצמה. לא ראיתי את עצמי משתחרר ומתחיל לעבוד איפה שקונים כסף בתמורה לשעות – הכסף לא היה שווה לשעות בעיניי. למען האמת, אני מאמין שגם בסכומים גבוהים מאלה שיכולתי להרוויח לשעה, הייתי עדיין בוחר בשעה, כי הרי, בחשיבה לוגית פשוטה ניתן להבין שכסף אפשר להרוויח, אבל שעות אי אפשר להחזיר.
אז חשבתי לי.
חשבתי לצאת לטייל כמה חודשים, אבל לא חסכתי מספיק כסף, כי תמיד אהבתי יותר את השעות.
וכמובן שהישארות בבית בחוסר מעש, בוואקום אותו אתרץ ואמתג במוחי כתקופת הסתגלות עד מציאת המטרה – לא באה בחשבון, כי כשיש וואקום, אוויר חדש לא נכנס, ואתה מסתכן בלהפסיק לנשום.
אז החלטתי לצאת לחפש. לא ידעתי מה אמצא, רק לא שעות בעד כסף.
רציתי ללמוד משהו, להתערבב בכוונה דווקא בעולמות שנראים כגדולים על מידותיי, ובאופן כללי, למצוא מקום המתאים לי.
חיפשתי מקום המאפשר ללמוד מה שמעניין ולא מה שיכניס כסף עוד כמה שנים, בתחום שאין בו תקרת זכוכית, שאין בו גבול להתפתחות האישית ולכמות הסיפוק, אין גבול לכמות הכסף שניתן להרוויח, ובעיקר כזה שיאפשר עבודה בשעות לא קבועות, בשילוב עם איכות חיים גבוה מזו שתחזקתי באותה תקופה. משאלת לב שאחריה הלכתי לחפש.
ובמקרה שלי, מדובר היה בטיולי אחרי צבא ללא הגבלה, עם הכנסה קבועה תוך כדי כל הכיף הזה.
בדיוק כמוכם, גם אני אמרתי לעצמי את הדבר הבא- 'עם כל הכבוד לתקוות ועם כל הרצון הטוב, מקום כזה לא קיים בשבילי, לפחות לא כרגע'. וזה נכון. הוא לא. אצלי זה בגלל הגיל הצעיר, כמות הכסף שבבנק, או הרחשים שדוחפים ללכת לאוניברסיטה… נורמות ומוסכמות שמעודדות אותך להמשיך ללכת בדרך המוכרת והנגישה יותר ולא לקחת סיכונים.
ולמה שמקום נפלא שכזה יהיה קיים בשבילנו? הרי כל החיים אנו שומעים הרצאות על הדברים ש'חייבים' לעשות, ואין סיבה שפתאום נגלה שאפשר גם אחרת. אנו נלחמים בעצמנו במטרה להמשיך להתנהג כמו שהנורמות והמוסכמות, שהן הסוהרות הגדולות ביותר, מצפות מאיתנו, כי רק ככה הכל תמיד ישאר בסדר. לא מצוין אולי, אבל בטוח שבסדר.
והרי אין דבר כזה גם כסף וגם חופש בחיים האלה- זה או כסף בלי חופש, או חופש בלי כסף.
ודווקא אז, במהלך מסע החיפושים שלי שנראה אז חסר סיכוי, כשאותם הימים זחלו להם והשחרור התקרב, כשסימני השאלה התעופפו באוויר ואני רק חיפשתי סימן קריאה אחד…
בום! פרויקט איקס.
הזדמנות הגיעה והחלטתי לקפוץ למים, או במקרה של הטור הזה – לעשות בלאגן, לשבור את האמונה העיוורת שלי בחוסר היכולת לצאת מהמסגרת, לעלות על חד הקרן, ולנסות להגיע בכל הכח, בלי לחזור הפעם, גם אם זה לא הולך. מקסימום, קמים ומנסים שוב.
וזה מה שקרה מאז שהחלטתי להתחיל לדהור-
בגיל 21, במסגרת פרוייקט איקס, עם אפס ידע מוקדם ביזמות נדל"ן, או בנדל"ן בכלל, ולאחר חצי שנה במסגרת ההכשרה, בבעלותי כיום שלושה נכסים בארה"ב, ובסה"כ כ-8 יחידות דיור, גייסתי 400 אלף דולר ממשקיעים ופעלתי ללא הון עצמי בכל העסקאות.
והכי חשוב- עשיתי עסקה בעודי מטייל במקסיקו, עסקה נוספת בזמן טרק בהרי המון בלאן, הכל בשלט רחוק, בשעות בלתי מוגדרות לגמרי ותוך כדי תנועה.
החיים כיום מאפשרים לי את ה'לייף סטייל' המופלא והכי פחות ריאלי בעולם, והרי הוא- חופש עם כסף.
או בשפה המקצועית-
'חופש כלכלי'.
וכיום אני עדיין דוהר, בלי לדעת לאן אגיע, ואין לי איך לתאר לכם כמה שזה מרגש ומסקרן אותי. ובדרך, במהלך המסע אל קצה המסגרת, כבר התגשמו משאלת לב או שתיים.
אם לא השתכנעתם והסקפטיות עוד קיימת, הצטרפו אליי להמשך הסיפור בשבוע הבא. בסוף תבינו מה אתם מפסידים, ויותר מזה, מה אתם יכולים להרוויח…
זה כמו לשמוע אלבום חדש וטוב!
ככה שאם רצית לשמוע עוד על התוכנית שלנו, מה כל כך ייחודי באיך שהיא עובדת, האם היא תתאים לך, לשמוע חויות מבוגרים, להכיר את המנטורים למחזור הקרוב ולשאול את כל השאלות
